קרניבד בנימין
-
-
קרניבד בנימין (בני)
1948 - 1930
היה עטוף במסכה, תמיד בחברתנו היה שמח והיה לו כשרון למשחק, אבל ידענו מאחורי המסכה הזו ישנו גורל חיים לא קל שאף אחד מחבריו לא ידעו. בני היה צוחק הרבה, אבל ידענו שמתוך הצחוק הזה משתמע כאב. לא יכולנו לעזור לו, כי הוא היה סגור מאד ולא נהג לפתוח את לבו. בבית הספר כמעט שלא הספקנו ללמוד עם בני כי הוא בא לרשפון יותר מאוחר. אבל זוכרת אני את בני בנוער העובד בימי ששי עם החולצה הרוסית הרקומה הלבנה והמגוהצת. כולו אומר זוך וטוהר, חדוה וצחוק, הוא אשר הביא את השמחה למועדון, וכשבני לא בא הרגשנו בחסרונו.
עז לבנה הייתה לו וכמה היה מחבבה. תמיד היה מספר לנו עליה כעל נפש קרובה.
הוא עזב את המושב והלך להכשרה לדגניה אי. כשבא משם לחופש ראינו בני חדש, אשר התחיל לחיות חיים חדשים באווירה טובה ובריאה. שמענו כמה אהבו אותו חברי דגניה וחבריו בהכשרה, כי היה מסור לתפקידים שהוטלו עליו והיה ממלא אותם ללא דופי. שמחנו לשמוע שבני מצא לו חברה אשר יוכל לחלוק עמה את הרגשותיו.
במלחמת העצמאות היה בני עוד צעיר. הוא היה בין מגיני עמק הירדן ודגניה ותמיד היה בין הראשונים היוצאים לקרב. אף פעם לא פחד, תמיד היה בין אלו המתנדבים לפעולה מסוכנת. הוא התנדב להדריך את האנשים בנשק הקטלני אשר שם קץ לחייו.
זכרך בני יהיה שמור לעד בקרב חבריך ואוהביך. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים יחד עם כל גיבורי ישראל אשר נתנו נפשם להקמת מדינת ישראל.
רות פרוידנברג (עמיקם)
**********************************************************************
קומתו ממוצעת, גופו חטוב כהלכה ומוצק, פניו שחומים, ועיניו שחורות מאד ונוצצות. עד כמה שרציני ועדין היה כל מראהו של בני, רצדו מעיניו שביבים: שביבי צחוק, שובבות מעט, ותבונה רבה. שקט אמנם היה בני, אך כל ישותו אומרת גאווה ואופי. ואם רצית או לאו, רחשת לבני כבוד.
ילדים היינו ובני יצא מהמושב והמשיך גידולו וחינוכו במוסד בכפר-סבא. שנים לא ראיתיו, והנה הימים ימי מלחמת השחרור ואנו נפגשנו בעת נסיעה באוטובוס. בני שח לי כי נשלח להשתלמות כמדריך לשימוש בנשק "חדיש" של הימים ההם, "יורק אש" (לא ידעתי אז מה מסוכן נשק זה לבעליו), את הקורס כבר סיים והריהו חוזר לדגניה.
רושם פגישתנו זו לא ימחה, בני הבוגר, לא עוד הילד שהכרתי בעבר, כמה אהדה רחשתי לו, והייתי גאה בבני שלנו, בן-כיתתנו ומושבנו. ולא ידעתי כי זאת שיחתנו האחרונה, כמה צר ואין מנוס. כלי הנשק שנועד להגנה היה בעוכריו ובבגידתו של הכלי נקפדו חייו הצעירים.
חביבה ברטפלד (גופרמן)