מינקה בנימין
-
-
מינקה בנימין
1989 - 1910
בנימין, בנם של ברוך ורבקה, נולד ב-04.03.1910 בריפין, פולין. נער מרשים, חסון, תלמיד חכם, חרוץ ואידיאליסט. בילדותו ינק ציונות בתנועות הנוער ובבגרותו גויס לצבא הפרשים הפולני אך משאת נפשו הייתה עליה לארץ.
הוא הצטרף לתנועת "החלוץ", עזב את בית הוריו המסורתי ועבר לגור בקיבוץ ההכשרה "בורוכוב" בלודז'. היה זה רעיון מהפכני לנוער בן זמנם. בנים ובנות חיים יחדיו לפי עקרונות הסוציאליזם ובעצמאות מנהלים משק בית משותף, עובדים ולומדים.
מהקיבוץ נשלח ללימודי כלכלה אך בשל עלייתו לארץ לא סיימם. ב-"בורוכוב" הכיר את דובה, השניים התאהבו, תכננו עליה משותפת אך המתינו זמן רב לסרטיפיקט.
בשנת 1938 עלה לבדו בספינת מעפילים בלתי לגאלית והצטרף לקיבוץ שפיים. בארץ המתינה לו אחותו זהבה, שעלתה לפניו. בהמשך יבינו כי הם היחידים שנותרו ממשפחתם.
שנה אח"כ עלתה דובה והצטרפה אליו לקיבוץ שפיים. הם נישאו, אך מעולם לא עמדו יחדיו תחת החופה. הסיפור מתאר גבר אחד שנסע עם קבוצת נשים וטבעת אחת לתל אביב וחיתן את כולן. הכיצד יעדרו כל הגברים מהעבודה?
החיים היו קשים. הדאגה למשפחות שהותירו מאחור וההבנה כי לא יתראו עוד. העבודה המפרכת בבניית הקיבוץ, חיי השותפות הנוקשים. מאידך, הקהילה והעשייה היוו עבורם עוגן מחבק ותומך, משענת וכוח מול תחושת היתמות והגעגועים שהודחקו.
שלושה בנים נולדו. ברוך (ע"ש אביו), רמי, וירוחם (חמי).
בשנת 1950 נפער קרע אידאולוגי בתנועה הקיבוצית. בשפיים הוחלט - אנשי מפ"ם נשארים, המפ"איניקים החוצה!
בנימין, נאמן לעקרונותיו, עזב עם משפחתו בתחושות קשות כשבגדיהם עליהם בלבד. נחלצו לעזרתם קרוביהם, משפחת רבי מארסוף, שהעניקו להם סיוע ראשוני מחבק. הם החליטו להשתקע ברשפון וחברי המושב היו מאירי פנים למשפחה ועזרו רבות בקליטתם. כעבור שנה, רכשו משק והפכו לחברים מן המניין. כל המשפחה עבדה בחריצות במשק החקלאי שהיה מצליח ופעיל עד לשנות התשעים.
בנימין היה אידאולוג עיקש, סוציאליסט עד יומו האחרון. הביע עמדותיו בנחרצות, גם כשהיה במיעוט. היה חקלאי קשוח אך גם איש רוח וספר. בהתמדה קרא יום יום את עיתון "דבר" על מרפסת הבית וניהל בשותפות עם דובה חיי משפחה לצד העבודה החקלאית התובענית.
בנימין נפטר במפתיע בן 79, כשהוא סב ל-7 נכדים. אליהם היה קשור בכל מאודו.
על קברו ביקש בנו רמי לחרוט משפט המתמצת את האדם שהיה: "ראה בעבודה ערך עליון"
1989 - 1910
בנימין, בנם של ברוך ורבקה, נולד ב-04.03.1910 בריפין, פולין. נער מרשים, חסון, תלמיד חכם, חרוץ ואידיאליסט. בילדותו ינק ציונות בתנועות הנוער ובבגרותו גויס לצבא הפרשים הפולני אך משאת נפשו הייתה עליה לארץ.
הוא הצטרף לתנועת "החלוץ", עזב את בית הוריו המסורתי ועבר לגור בקיבוץ ההכשרה "בורוכוב" בלודז'. היה זה רעיון מהפכני לנוער בן זמנם. בנים ובנות חיים יחדיו לפי עקרונות הסוציאליזם ובעצמאות מנהלים משק בית משותף, עובדים ולומדים.
מהקיבוץ נשלח ללימודי כלכלה אך בשל עלייתו לארץ לא סיימם. ב-"בורוכוב" הכיר את דובה, השניים התאהבו, תכננו עליה משותפת אך המתינו זמן רב לסרטיפיקט.
בשנת 1938 עלה לבדו בספינת מעפילים בלתי לגאלית והצטרף לקיבוץ שפיים. בארץ המתינה לו אחותו זהבה, שעלתה לפניו. בהמשך יבינו כי הם היחידים שנותרו ממשפחתם.
שנה אח"כ עלתה דובה והצטרפה אליו לקיבוץ שפיים. הם נישאו, אך מעולם לא עמדו יחדיו תחת החופה. הסיפור מתאר גבר אחד שנסע עם קבוצת נשים וטבעת אחת לתל אביב וחיתן את כולן. הכיצד יעדרו כל הגברים מהעבודה?
החיים היו קשים. הדאגה למשפחות שהותירו מאחור וההבנה כי לא יתראו עוד. העבודה המפרכת בבניית הקיבוץ, חיי השותפות הנוקשים. מאידך, הקהילה והעשייה היוו עבורם עוגן מחבק ותומך, משענת וכוח מול תחושת היתמות והגעגועים שהודחקו.
שלושה בנים נולדו. ברוך (ע"ש אביו), רמי, וירוחם (חמי).
בשנת 1950 נפער קרע אידאולוגי בתנועה הקיבוצית. בשפיים הוחלט - אנשי מפ"ם נשארים, המפ"איניקים החוצה!
בנימין, נאמן לעקרונותיו, עזב עם משפחתו בתחושות קשות כשבגדיהם עליהם בלבד. נחלצו לעזרתם קרוביהם, משפחת רבי מארסוף, שהעניקו להם סיוע ראשוני מחבק. הם החליטו להשתקע ברשפון וחברי המושב היו מאירי פנים למשפחה ועזרו רבות בקליטתם. כעבור שנה, רכשו משק והפכו לחברים מן המניין. כל המשפחה עבדה בחריצות במשק החקלאי שהיה מצליח ופעיל עד לשנות התשעים.
בנימין היה אידאולוג עיקש, סוציאליסט עד יומו האחרון. הביע עמדותיו בנחרצות, גם כשהיה במיעוט. היה חקלאי קשוח אך גם איש רוח וספר. בהתמדה קרא יום יום את עיתון "דבר" על מרפסת הבית וניהל בשותפות עם דובה חיי משפחה לצד העבודה החקלאית התובענית.
בנימין נפטר במפתיע בן 79, כשהוא סב ל-7 נכדים. אליהם היה קשור בכל מאודו.
על קברו ביקש בנו רמי לחרוט משפט המתמצת את האדם שהיה: "ראה בעבודה ערך עליון"