קהן יואל

1944-2019

יואל שלי נולד ברשפון, להוריו: קטה וארווין קהן, שעלו מגרמניה.

ההורים שברחו מגרמניה מידי הגסטפו, ונסעו ברכבת הראשונה לדנמרק. שם למדו ועבדו בחקלאות.

התיישבו ברשפון, ארווין יצא למושבים להדריך חקלאות בזמן שקטה  עבדה בשדה בגידולי ירקות. יואל היה בן יחיד, כך שקטה לקחה אותו לשדה לשחק בלול כדי שלא תפסיד עבודה.

יואל היה ילד שקט ונוח, גרם הרבה אושר ונחת להוריו, בנעוריו השתדלו להקנות לו כמה שיותר תרבות והשכלה, בהתאם לתרבות שהביאו עמם מגרמניה. הכירו לו את המוזיקה הקלאסית, אופרות, הצגות. לאחר תיכון מקצועי, התגייס לחיל הים בו הפליג למדינות שונות בשליחות הצבא.

לקראת סוף שירותו הכרנו במסיבה.. והשאר היסטוריה.

מאותו היום לא נפרדנו!

הייתי בת 17, מתגוררת עם אמא בת יחידה. את יום הנישואין תכנן יואל ליום ההיכרות שלנו, שהוא בן 21 ואני בת 18. לאחר שנתיים נולדה לנו בתנו קרנית בהרצליה.

כשאביו נפטר, עברנו לגור במשק, לעזור לאימו בטיפול במשק. יואל שעבד באמפא כשרטט טכני, התפטר והחל לעבוד במשק.

רביב בננו כבר נולד כאן ברשפון, לאחר שנים מספר נולד בננו רזי, אני העירונית מבודפשט (וראשון לציון) התחלתי לעבוד במשק (בצד העיסוקים האחרים שלי) בלולים, בשדה, מיון ירקות, גידול פרחי חממה ועוד...

24/7 היינו יחד כל חיינו, כאשר רביב השתחרר מהצבא, הקים איתי ביחד נגריה במשק, יואל עם ידי הזהב והחריצות יוצאת הדופן, הצטרף לרביב והחל לעבוד בעסק. בכל זמן בכל רגע פנוי מצא יואל זמן להקדיש לילדים, כל אחד בתחביבו הוא.

רביב הרכיב והעיף טיסנים, יואל נסע איתו כל שבת לשדות פתוחים להטיס, רזי התחרה במכוניות מרוץ, טיפולים, נסיעות לתחרויות כל שבת, עזר בתיקונים וכל מה שהם ביקשו. אבא מופלא איש משפחה לדוגמה.

הבעל הכי נפלא שניתן רק לחלום.

ואז נחת האסון הגדול על כל המשפחה: בדמות מחלת הפרקינסון הארורה ואכזרית, ללא אפשרות לתאר את גודל ההתעללות שמביא עמו.

יואל סבל בלי תלונות השלים עם כל החמרה מחרידה בשקט האופייני לו.

התברר לנו שאת המחלה קיבל מחומרי ההדברה, ששאף  וספג על העור 17 שנה בחקלאות.

האושר היחיד שנשאר לו שבעת נכדים שהתמוגג מהם אחד אחד והם היו כרוכים אחריו עם השקט והשלווה שלו. תמיד "הכל בסדר" למרות סבל ותסכול נוראיים.

רק לי דאג כל הזמן כמה קשה לי.

את החודש האחרון של חייו סיים יואל בבית החולים תוך כדי סבל בל יתואר.

מתמודד בגבורה עם כל עינוי טיפול מכאיב כשעדיין מקווה שיחזור אלינו הביתה. שם בבית החולים "חגגנו" 54 שנות נישואין, שהיו מתנה עבורנו, לחיות ולזכות באדם כמו יואל אהובנו.

יואל נפטר בבית החולים, כשאנחנו אוחזים בידיו ומחבקים אותו בפעם האחרונה.

איך בכלל אמשיך מכאן בלעדיו?

אוה