אילונקה ובנימין גרין - כתבה ביתם יהודית רגב
הורי, אילונקה ובנימין גרין ילידי 1906, גרו באזור וויוודינה שנמצא
בצפון סרביה, על גבול יוגוסלביה והונגריה. אבי יליד העיירה מוהול, ואמי נולדה
בבאצ'קה טופולה הסמוכות זו לזו. העיירה באצ'קה טופולה הוזכרה בכתבה "עט שורשים" על טיול שורשים שערכו
יוצאי העיירה, שפורסמה בגליון מס 8 של עט רשפון וגם אני בקרתי בעיירה זו, בה נולדה
אימי. אימי התייתמה מאמה בגיל צעיר ועזרה בפרנסת המשפחה ובגידול אחותה הצעירה, ברטה.
היא למדה את אומנות התפירה ובכך גם עסקה רב חייה. אבי היה
ממשפחה ברוכת ילדים, 7 אחים ואחיות. אביו
(סבי), שהיה הרב האורתודוקסי של כל איזור הצפון, היה איש מכובד ומוכר שאף היה בין
מקבלי הפנים של המלך, בשם הקהילה היהודית, כשהמלך הגיע לביקור באיזור. במלחמת
העולם השניה גויס אבי לצבא הסרבי ואף היה שבוי ע"י הגרמנים. אמי, כמו רבים
מיהדות יוגוסלביה, הועברה כשנה לפני סוף המלחמה לאוושוויץ-ביקרנאו לאחר תום
המלחמה, חזרו שניהם לבתיהם בעיירה והתחתנו בשנת 1946. אני נולדתי בבאצ'קה טופולה בשנת
1947, בת יחידה להוריי.
בדצמבר 1948, עלו הורי לארצה באוניה קפלוס (Kefalos) ואתם חברים נוספים
מהעיירה באצ'קה טופולה והסביבה (בריינר, לדרר, פלש, בש ואחרים). במועדון לחבר
תלויה עד היום תמונה של קבוצת אנשים בפרדס. אלו הם אנחנו זמן קצר אחרי עלייתנו
ארצה. הגענו למחנה עולים בבאר יעקב ולאחר זמן מה הגענו כקבוצה לרשפון. כעולים, חלקנו
שוכן בבתי התושבים והוריי ואני שוכנו באחד מחדרי המשפחות ב"בית עבד". זיכרון מאד ברור שיש לי
כילדה קטנה, הוא של השלג הראשון בשנת 1950!
החיים ברשפון לא היו פשוטים. אבי היה מנהל חשבונות במקצועו, אבל למד
נגרות לקראת העליה ארצה, וכשהגענו הוא עסק בבניית הלולים הראשונים ברשפון. כשהייתי
כבת 7-8, אבי נפצע כשנפל מגג תוך כדי עבודתו ולא יכול היה לחזור יותר לעבודה מלאה
כנגר. פרנסת המשפחה נשענה לכן, בעיקר על עבודתה של אימי כתופרת ובנוסף, מלול
תרנגולות, רפת קטנה ופרדס כמו אצל משפחות רבות המושב. אימי עבדה קשה כדי לפרנס את
המשפחה. נהוג היה בימים ההם לתפור בבית הלקוח, הנשים קנו בעצמן את הבדים והזמינו
אותה להגיע בנסיעה ארוכה לבתיהם בתל אביב. היה עליה להגיע בעצמה, למדוד ולתפור שם
ולחזור אחר כך הביתה כדי להמשיך בעבודות המשק. כשנה לאחר שהגענו למושב, וכמו
משפחות אחרות, עברה משפחתי לגור בצריף "השבדי" שיועד לה (ושקיים עד היום).
בחדר הכניסה ניצבה לה מכונת התפירה וכל נשות רשפון הגיעו אל אימי לתפירה של בגדים
חדשים ותיקונים. אימי חיה לידנו והיתה חלק בלתי נפרד מהמשפחה עד פטירתה בגיל 101.
ילדותי ברשפון
גדלתי כבת יחידה להורי . למרות שהייתי בת יחידה, לא הייתי מפונקת, כי
באותם ימים, אנחנו כילדים לקחנו חלק בעבודות המשק והבית . עזרתי בניקיונות,
בעבודות במשק ובמיוחד זכור לי שהוריי שלחו אותי לעשות שליחויות פחות נעימות, כמו
למשל להביא את השמלה המוגמרת ולגבות כסף עבור עבודתה של אימי, או להודיע שאבי לא
יגיע לעבודה ביום מסוים. מאד לא אהבתי את השליחויות האלה אבל כבת יחידה, עשיתי
אותן. קל לא היה... אך למרות קשיי היום-יום, מעולם לא היינו רעבים. תמיד היו ירקות
העונה, ביצים ולחם עם ריבה או חלבה. גם אם
היו משפחות שחיו טוב יותר, לא הרגשתי מחסור. לאימי היתה אחות שנישאה וחיה בקנדה.
ה'דודה מאמריקה', שלחה חבילות בהן נקניקים יבשים, שימורים ובמיוחד בגדים יפהפיים עבורי, [בנוסף לתפירת הבגדים של אימי]. ה'דודה מאמריקה'
עוד המשיכה 'להלביש' גם את הילדים שלי עוד שנים רבות אחר כך.
על אושוויץ לא שמעתי הרבה בילדותי. גם כשניסיתי לדובב את אימי, השיחה
היתה נקטעת תמיד, כי די מהר היינו שתינו
בוכות והשיחה היתה מסתיימת. אימי כן חלקה איתי שבתקופה בה שהתה באושוויץ היא עסקה
בפירוק מזוודות של אלו שהגיעו ברכבות. תוך עבודת המיון, אם היא היתה מוצאת בגדים
שימושים ובמצב טוב, היתה לובשת עליה כמה שכבות ומגיעה כך לביתנים כדי לתת גם
לאחרים שחסר להם. גם שאריות אוכל שמצאה היא היתה מסתירה תחת בתי השחי ומביאה
לביתנים. עוד ידעתי שלאחר השחרור מהמחנה, בדרכם חזרה לעיירה, הרכבת עצרה בכפרים והנוסעים
שנראו כשלדי אדם ירדו מהרכבת וחפשו אוכל בכפרים שלאורך הדרך. אמי התרגשה לספר
שאנשים באו והביאו להם אוכל. אנחנו לא היינו דור ששאל וההורים לא הירבו לדבר על אותה
תקופה כך שרב הסיפורים הלכו אתם.
משחקי ילדות ברשפון
כילדה, הייתי שובבה במיוחד ואהבתי לטפס על עצים. דמיינו שהעצים הם
הבתים או הארמונות שלנו. היו כמה חצרות עם עצים "טובים", ובמיוחד אהבנו
את עץ האזדרכת בחצר של לדרר. נחשבתי "אלופה" בטיפוס, אך השובבות עלתה לי
ביוקר... הדבר קרה באחת ההרפתקאות שלנו ליד פסי הרכבת. כשנסללה מסילת הרכבת בין
ת"א לחיפה זו הייתה אטרקציה עבורנו, הרכבת היתה עוברת עם קטר פחם שחור ואנחנו,
חבורה של ילדים, היינו יושבים ומחכים לה. נהגנו לעמוד על החומה הנמוכה ליד המסילה,
ואז לקפוץ אל התעלה. באחת הפעמים, נחתתי עם הרגל על אבן ולא יכולתי לקום. ברוך
פפרקורן גרר אותי החוצה מהתעלה וקראו לשכן עם סוס ועגלה שייקח אותי עד הבית. לא
היה אז אוטובוס לתל אביב וד"ר כהן המליץ לעשות קומפרסים כי חשבו שזה נקע. רק כעבור כשבוע,
נסענו לזמנהוף בת"א לעשות צילום, התברר שהיה שבר וגבסו את הרגל לכל אורכה.
מאחר ולא יכולתי להצטרף אל הילדים, הוציאו הוריי את המיטה שלי מחוץ לצריף והילדים
היו מגיעים ויושבים על המיטה עד ששמעו שבאה הרכבת ואז שום דבר לא עצר את הילדים מלרוץ
ולצפות ברכבת. הרדיו היה חלק חשוב בחיי. אהבתי להקשיב לתסכיתים ולמוזיקה קלאסית. בנוסף
אהבתי מאוד ללכת לראות סרט בבית העם או באמפיתאטרון בקיץ (היכן שהיום ממוקם בית
הכנסת). ספרי ילדים לא היו רבים אז, פרט לספר סיפורים אחד בהונגרית ממנו הקריאו לי
הורי. זכורים לי ימי הקיץ בהם היינו נוסעים לחוף באפולוניה לקייטנות. בילינו שעות
רבות בחוץ בכל מיני משחקים. בנוסף למשחקי הדמיון על העצים, היינו משחקים גם
ב'הקפות', ב'בלורות' (ג'ולים) ובבית הספר אהבנו לשחק 'מחניים', 'תופסת',
'מחבואים', 'קלאס' ו'חמש אבנים', מעניין אם משחקים במשחקים אלו גם כיום...
נישואים, לימודים ועבודה
אהוד ואני נפגשנו בצבא, שנינו שירתנו בחיל קשר. אהוד היה מש"ק קשר
של גוש לכיש ואני שירתתי בפיקוד דרום בבאר שבע במשרד קשר. זו היתה תקופה של לפני
מלחמת ששת הימים ,וזו היתה הגזרה החמה עם ירדן. המברקים היו מוצפנים ואני הייתי מעבירה אותם בטלפון לאהוד שהיה קולט
את המברק והצפניות היו מפענחות אותו בקצה השני. בגלל אורך המברקים ומשך הזמן שלקח
להקריאם היינו שעות רבות בקשר טלפוני וכך פרחה לה האהבה. אהוד השתחרר ב- 1966 ונסע
לאיטליה ללמוד רפואה והמשכנו להיות בקשר בכל התקופה הזו. בשלב מסוים אהוד החליט שלימודי
הרפואה אינם בשבילו וחזר ארצה. ב- ,1970 כשנה אחרי חזרתו לארץ, אהוד ואני התחתנו.
ב-1971 נולד בנינו הבכור גלעד, אז גרנו בירושליים, בזמן שאהוד למד כלכלה ויחסים
בינלאומיים. ב-1972 חזרנו לרשפון ושנה אח"כ נסענו ל-3 שנות שליחות מטעם
הסוכנות בג'נבה שם נולד שי (1974). כשחזרנו בשנת 77 בנינו את ביתנו מאד קרוב לצריף
בו חיו ההורים וב-1980 נולד בנינו הצעיר בני (שנקרא ע"ש אבי).
אמי היתה מאד קרובה אלינו וכולנו הרווחנו מכך. אמי נהנתה לבשל לנכדים.
אנחנו זכינו להיות לידה והילדים עד היום זוכרים את המאכלים המיוחדים של סבתא
אילונקה.
כ-40 שנה עבדתי כפיזיוטראפיסטית.
התמחיתי בנושא התפתחות הילד ועבדתי במרפאת התפתחות הילד בבית לווינשטיין
כאחראית על הפיזיוטראפיה במרפאה עד ציאתי לגמלאות. אהוד סיים תואר שני במנהל עסקים
בז'נבה. חזר לארץ והתקבל לעבודה במשרד למסחר ותעשיה, שימש כממונה על הסחר עם
אמריקה הלטינית ובהמשך עבד בשוק הפרטי בתפקידים ניהוליים בחברות ומפעלים בארץ.
הדור הצעיר
שלושת בנינו, גלעד, שי ובני, התחנכו בבית הספר המשותף לרשפון וכפר
שמריהו בו למדתי גם אני. גלעד , רופא בכיר בבית החוליםאיכילוב ,נשוי לדליה ואב
לשלושה ילדים (גיא, נועה ועידו). שי, מהנדס מכונות בחברת היי-טק, חי עם חן ואב טרי
לעומר. בני, עו"ד במקצועו, עובד היום בחברת תש"ן הממשלתית, נשוי להדס
ואב למתן, שירה ונוגה. מרגש לחשוב שבאותו בית ספר בו אני למדתי ובו למדו שלשת
ילדנו לומד גם נכדי, אכן שרשרת דורית.
מילות סיום
גרנו בירושליים, ובשוויץ כשהיינו בשליחות, אבל כאן, ברשפון, זה הבית
שלי, הבית שלנו. גם הבנים והנכדים אוהבים מאד לחיות כאן, נהנים מהטוב שיש במושב,
מהקהילתיות, מהביחד ומאיכות החיים במושב.
אסיים בברכות ליום העצמאות, ואאחל למדינה שלנו שיגשוג, התגברות על
מכשולים בטחוניים בריאותיים וכלכליים ושנים רבות וטובות למען הדורות הבאים. ושיהיה
טוב!
