מושב רשפון
מושב רשפון
חסר רכיב

היין

משפחת היין
רח` הרימון 3 (משק עזר)

חלק מזכרונות שכתב יעקב היין לחגיגת ה- 30 למושב רישפון.
(אבא נפטר ב- אוקטובר 1977)
"אינני שייך למייסדים למרות שאני גר בין החברים הראשונים, וברחוב בו גר המתיישב הראשון נפתלי (רובינשטיין), והילד הראשון שנולד בכפר ראובן.
לבית שלי יש היסטוריה, ליל הסדר הראשון אחרי העלייה על הקרקע נערך בבית זה.
פה הייתה תחנת הגפירים של רישפון לפני שעליתי למקום. ובימי גשם שהקיר הצפוני נרטב, אפשר לקרוא בברור עד היום הזה, את הכתובת באנגלית: Police Post, Rishpon, Jewish Settlement Police.
כל החברים הוותיקים זוכרים את השעורים שקיבלו בתרגילי סדר מהחבר אייזיקוב בחדר שלי, בפקודה ארצה פול! לא היה מספיק מקום לכל הגוף, ואז הראש או הרגליים מצאו את עצמם מתחת למיטתו של אחד הגפירים, ואם במקרה היו שלוש, ארבע, מן החברות הלא כל-כך רזות בין המתאמנות, היה החדר מלא עד אפס מקום.
בקיץ 1937 הזמין אותי החבר דרייפוס היום דרע להכין את הליפט שלו לצורך מגורים. לקחתי את כלי הנגרות שלי והלכתי מהרצליה לרישפון.
עברתי את הרחוב הראשי לקצה הכפר שהיה אז בית נומברג, ולפניי שכונת הליפטים…….
עשיתי הכרה עם כל החברים עולי גרמניה, שהיו המתיישבים לעתיד וגרו עד בניית בתיהם בדירה כזאת עם "כל הנוחיות": מיזוג אוויר מלא, בקיץ חם ובחורף קר, ומים זורמים, אבל רק מן הגג והקירות. תאורה ואינסטלציה לא היו וגם לא פריג`ידרים.
ה"וילה" המשוכללת ביותר הייתה של החבר מצגר. היו לו 3 ליפטים שעמדו בצורת "ח" ואחד מהם היה אפילו חדר מוסיקה, שם עמד הפסנתר. חוץ מזה הייתה לו גם מקלחת, זאת אומרת: צינור שעמד בחוץ בשטח ומסביב כמה שקים עם חול. לשם הלכו החברים של כל השכונה להתקלח ולרחוץ את כלי המטבח.
אצל החברה חנה וייסלר הייתה מסעדה. לפני הליפט שלה עמד שולחן מתקפל ועל שולחן זה אכלו החברים שהיו עסוקים בבניית בתיהם.
התרשמתי מדבר נוסף בביקורי הראשון ברישפון. ממול לשיכון של החבר מצגר (בעל הפסנתר) עמד צריף גדול ותושביו היו… גמלים. יותר מאוחר רכש החבר משה זילבר את הצריף הזה והפך אותו לבית מגוריו.
עלינו לרישפון בהתחלת דצמבר 1937. (מרים לא רצתה בהתחלה לעבור מרעננה למקום המרוחק הנמצא ליד הבדואים של סידני עלי – רשפון, אך בסופו של דבר הגענו בגלל הפרנסה.)
אחת העבודות החשובות שלי אז, הייתה הקמת בתי שימוש ומקלחות. החומר היה עץ ופחים, והמבנה עמד במרחק מה מן המגורים. בזמן סערה עף כל הדבר באוויר הסתובב כמה פעמים ונשבר…..
גם הורי הגיעו וגרו בצריף בחצר. (לאחר זמן עברו למושב השיתופי רגבה).
כשהבן שלנו (מיכאל) מיקי נולד בשנת 1944, עוד לא היה טלפון ברישפון. ואיפה מוצאים אוטו להסעת אישתי לבית חולים?
נדברתי עם עובד אגד בהרצליה שעבד בלילות בנקיון אוטובוסים, בחצר שלי במחסן עמד החמור "כושי" של אבי מוכן עם אוכף, ובלילה כשהגיע הזמן והרופא הודיע שצריך להזמין טקסי, התחיל המבצע.
הוצאתי את החמור, רכבתי לכפר שמריהו, בדרך רדפו אחרי כלבי הבדואים, ובמהירות הגעתי לתחנת הגפירים ששם היה טלפון.
התקשרתי עם עובד הנקיון הזה, בתחנת אגד, זה רץ לתחנת המוניות הקרובה ביותר, ושלח אותה לרישפון. אני בינתיים חזרתי במהירות לכפר וחיכיתי בכניסה כדי לכוון את הנהג. הארגון היה למופת וכך הגענו ברגע האחרון לבלינסון.
גם כשנעמי נולדה הייתה הזמנת כלי תחבורה קשורה בקושי רב.
זה היה במאי 1949. ברישפון הייתה אז תחנת משטרה זמנית בעקבות הרצח בכפר. את האמבולנס הזמין שוטר בלילה בדרך אלחוט, מתחנת מגן דויד אדום בפתח תקווה. אחרי שלוויתי את אשתי לבלינסון, הלכתי בלילה ברגל חזרה מפתח תקווה עד הרצליה, שומרי לילה עצרו אותי בכל מקום. הזמן היה עדיין מלא סכנות כי מסתננים הסתובבו בדרכים….."
אמי הגיעה לרשפון עם הפסנתר שליווה אותה מילדותה בגרמניה. היא לימדה את ילדי המושב הראשונים לנגן, בין תלמידיה היו: מאיר הר ציון (הורביץ), בילהה ליסוודר (ליסוד), עמנואלה כהנר נעמי גץ ועוד. היא ניגנה בשיעורי ריתמיקה בגן הילדים: ילדי הגן היו מגיעים ברגל לביתנו, היינו מרימים את השולחן שב"חדר האורחים" שהפך בערב לחדר השינה של הורי, על המיטה, ושם התקיימו שיעורי הריתמיקה. אמי ליוותה גם את הצגות ביה"ס שביימה המורה רחל שדמי וניהל אברהם מרקוס ז"ל.
אמי, שכאמור לא התלהבה מלהגיע לרשפון, התאהבה במקום, גם הוריה הגיעו מרעננה לאחר שהורחב הבית בתחילת שנות החמישים, והיא חיה בו כל חייה עד לפטירתה באוגוסט 2002.
נעמי היין
היין
היין
משפחת היין
משפחת היין
חסר רכיב