ויינגרטנר בלה ומקס
ויינגרטנר בלה ומקס (כיום משק ניר)
רח` הרותם 5
אבי מקס ויינגרטנר הגיע לרשפון בשנת 1937,הוא היה רווק וגר בליפט,זה ארגז עץ גדול ששימש לאריזת חפצים גדולים והובלתם בדרך הים.
לאבי,היו ידיים טובות,מקרשים ולוחות בנה לעצמו שולחן וספסל ששימשו אותו בביתו הקטן. בבישול הוא לא הצטיין,כך שבהזדמנויות שונות נהג להתארח אצל ברטל הנובר(משק זלצברג כיום).אט אט הוא התחיל לבנות את ביתו.
אימי, בלה לבית דרייפוס,היתה בזמן הזה תיירת בארץ,בקרה את בן דודה ד"ר דרייפוס(הרופא הוטרינר של רשפון) שהתגורר בהרצליה. הורי נפגשו בהרצליה והתחתנו בשנת .1938 . החתונה היתה ברשפון בבית החדש שאבי בנה.
לפי החוק הבריטי היה על אימי לחזור לגרמניה ואבי היה צריך להגיש בקשה שתאפשר לה להצטרף אליו. כשחזרה לרשפון היתה לחקלאית טובה,מצטיינת בטפול בבעלי חיים,בחליבת הפרות היתה אפילו טובה מאבי.
אני נולדתי ברשפון בשנת 1939. מקרה בולט שחרוט בזכרוני מהילדות,בשנת 1943 הייתי בגן הילדים ונשלחנו מוקדם הביתה,בגלל אוניית מעפילים בלתי חוקית,נעשה ברשפון חיפוש וכולם היו בעוצר בית. הלכתי לביתי יחד עם שכנתי רחל הורוביץ (כיום משק להן) כשהגעתי הביתה האנגלים חנו בחזית הבית והייתי מאד נפחדת. כשנכנסתי לבית התקבלתי על ידי "דודה" מירושלים שמעולם לא שמעתי עליה. הסתבר שהיא היתה פליטה שהוסתרה בביתנו.כל התרמילים של המעפילים שנשארו ברשפון הוסתרו מעיני הבריטים במשקים. אבי הסתיר את התרמיל שנשאר אצלנו בערמת זבל של הפרות. האנגלים חיפסו בעזרת מקלות ארוכים אך לא מצאו דבר,אימי היתה מאוד חרדה משום שמציאת התרמיל פירושה,שאבי היה נעצר והולך לכלא,מה שקרה למספר גברים בישוב.
זכרון נוסף קיים אצלי,כשאביה של ידידתי הטובה אסתר רון חזר מהשבי הגרמני כחייל בצבא הבריטי,כל הכפר יצא לקבל את פניו אך אסתר הקטנה בכתה ולא רצתה לגשת אליו משום שלא זכרה אותו. אסתר ואני מתכתבות עד עצם היום הזה.
ב 1948 כשהערבים עזבו את האזור,אני זוכרת ששמרתי יחד עם אימי לוודא שהם יוכלו לעזוב השלום.
בזמן מלחמת- השחרור היה צי אווירונים גדול סמוך לשדות רשפון שבמזרח. אווירונים אלה היו אווירוני-דמי שנבנו על מנת להטעות את הערבים ושיחשבו שיש לנו חיל אויר גדול המסוגל להגן על מדינת-ישראל החדשה.(שדה זה נקרא השדה האדום בגלל אדמת החמרה האדומה).אחרי המלחמה"האוירונים" היו הפקר,אבי לקח אוירון אחד ובנה ממנו גדר סביב למתבן. כשהייתי בת 9 בערך בשנת 1948 הורי אמצו נער שהגיע ארצה באוניה "יציאת-אירופה",שמו מרדכי מקל והוא חי היום ברמות צהלה. אחרי שסיימתי כתה "ח" ברשפון הלכתי לבית-ספר חקלאי "עיינות" יחד עם שרה שור (כיום משק עשת).
בשנת 1955 משפחתי מכרה את המשק למשפחת ניר,ואנחנו הגרנו לארצות-הברית,שם אני חיה כיום.
כתבה: חדוה וינגרטנר-הס ארה"ב
רח` הרותם 5
אבי מקס ויינגרטנר הגיע לרשפון בשנת 1937,הוא היה רווק וגר בליפט,זה ארגז עץ גדול ששימש לאריזת חפצים גדולים והובלתם בדרך הים.
לאבי,היו ידיים טובות,מקרשים ולוחות בנה לעצמו שולחן וספסל ששימשו אותו בביתו הקטן. בבישול הוא לא הצטיין,כך שבהזדמנויות שונות נהג להתארח אצל ברטל הנובר(משק זלצברג כיום).אט אט הוא התחיל לבנות את ביתו.
אימי, בלה לבית דרייפוס,היתה בזמן הזה תיירת בארץ,בקרה את בן דודה ד"ר דרייפוס(הרופא הוטרינר של רשפון) שהתגורר בהרצליה. הורי נפגשו בהרצליה והתחתנו בשנת .1938 . החתונה היתה ברשפון בבית החדש שאבי בנה.
לפי החוק הבריטי היה על אימי לחזור לגרמניה ואבי היה צריך להגיש בקשה שתאפשר לה להצטרף אליו. כשחזרה לרשפון היתה לחקלאית טובה,מצטיינת בטפול בבעלי חיים,בחליבת הפרות היתה אפילו טובה מאבי.
אני נולדתי ברשפון בשנת 1939. מקרה בולט שחרוט בזכרוני מהילדות,בשנת 1943 הייתי בגן הילדים ונשלחנו מוקדם הביתה,בגלל אוניית מעפילים בלתי חוקית,נעשה ברשפון חיפוש וכולם היו בעוצר בית. הלכתי לביתי יחד עם שכנתי רחל הורוביץ (כיום משק להן) כשהגעתי הביתה האנגלים חנו בחזית הבית והייתי מאד נפחדת. כשנכנסתי לבית התקבלתי על ידי "דודה" מירושלים שמעולם לא שמעתי עליה. הסתבר שהיא היתה פליטה שהוסתרה בביתנו.כל התרמילים של המעפילים שנשארו ברשפון הוסתרו מעיני הבריטים במשקים. אבי הסתיר את התרמיל שנשאר אצלנו בערמת זבל של הפרות. האנגלים חיפסו בעזרת מקלות ארוכים אך לא מצאו דבר,אימי היתה מאוד חרדה משום שמציאת התרמיל פירושה,שאבי היה נעצר והולך לכלא,מה שקרה למספר גברים בישוב.
זכרון נוסף קיים אצלי,כשאביה של ידידתי הטובה אסתר רון חזר מהשבי הגרמני כחייל בצבא הבריטי,כל הכפר יצא לקבל את פניו אך אסתר הקטנה בכתה ולא רצתה לגשת אליו משום שלא זכרה אותו. אסתר ואני מתכתבות עד עצם היום הזה.
ב 1948 כשהערבים עזבו את האזור,אני זוכרת ששמרתי יחד עם אימי לוודא שהם יוכלו לעזוב השלום.
בזמן מלחמת- השחרור היה צי אווירונים גדול סמוך לשדות רשפון שבמזרח. אווירונים אלה היו אווירוני-דמי שנבנו על מנת להטעות את הערבים ושיחשבו שיש לנו חיל אויר גדול המסוגל להגן על מדינת-ישראל החדשה.(שדה זה נקרא השדה האדום בגלל אדמת החמרה האדומה).אחרי המלחמה"האוירונים" היו הפקר,אבי לקח אוירון אחד ובנה ממנו גדר סביב למתבן. כשהייתי בת 9 בערך בשנת 1948 הורי אמצו נער שהגיע ארצה באוניה "יציאת-אירופה",שמו מרדכי מקל והוא חי היום ברמות צהלה. אחרי שסיימתי כתה "ח" ברשפון הלכתי לבית-ספר חקלאי "עיינות" יחד עם שרה שור (כיום משק עשת).
בשנת 1955 משפחתי מכרה את המשק למשפחת ניר,ואנחנו הגרנו לארצות-הברית,שם אני חיה כיום.
כתבה: חדוה וינגרטנר-הס ארה"ב
מיקום במפה