משק מינקה – בינימין ודובה
רח` התמר 4
בנימין ודובה מינקה ז"ל הכירו כצעירים בקיבוץ ההכשרה לודז, אשר בפולין. שם נטעו בם ציונות והם עלו ארצה בשנים 1938-39, בספינות מעפילים.
ראשית חייהם בארץ העבירו בהקמת קיבוץ שפיים, שם נולדו שלושת בניהם: ברוך, רמי וחמי. בתחילת שנות החמישים, לאחר למעלה מ- 10 שנות חברות, נוצר קרע בין חברי הקיבוץ, קרע על רקע אידיאולוגי, לימים נקרא ה"פילוג" בין מפא"י ומפ"ם.
בנימין ודובה החליטו לעזוב ולפתוח בחיים חדשים. בארסוף חיכתה להם משפחת רבי, טובה ויעקב קיבלו אותם בחום רב, משם עברו לגור במושב עצמו, בבית שבחצר המזכירות כיום. משם עברה המשפחה לבית קטן במשק בוטל כיום. חברי המושב קיבלו אותם באהדה רבה וניכרה עזרה הדדית בין השכנים הקרובים. דובה תמיד זכרה את יחסם החם, ועזרתם של השכנים בשנות הקליטה הקשות.
החיים לא היו קלים, בני הזוג עבדו קשה מאוד כדי לפרנס את המשפחה.
בשנת 1951 רכשו את משקם ממשפחת שבתאי, ברחוב הצפוני של הכפר והפכו לחברים מן המניין. במשק עמד בית סוכנות פשוט, בנימין ודובה עבדו ללא הרף, בשיתוף שלשת הבנים על מנת להקים משק יצרני פעיל ומצליח. הם בנו רפת חולבןת, גידלו גידולי שדה, הקימו לול תרנגולות הטלה. הם לא בחלו בשום עבודה ולא נעזרו בפועלים.
עם השנים המשק השתנה, בתחילת שנות ה- 70 הרפת חוסלה וכן גם הלול. המשפחה הרחיבה את ענף גדולי הירקות והחלה בגידול תרנגולי הודו.
בתחילת שנות ה- 90 המשפחה התחילה לגדל גם פרחי שעווה.
אבל בגלל המשבר בחקלאות כל ענפי המשק נעזבו וחוסלו.
בנימין ודובה היו אנשים דעתניים, אידאולוגיים, ציונים אמיתיים. תמיד הביעו דעתם ברבים ונשארו נאמנים לעקרונותיהם כל חייהם. בהתמדה קראו יום יום עיתון "דבר"על מרפסת ביתם וניהלו חיי משפחה לצד חיי עבודה תובעניים.
ברוך ורמי, הבנים הגדולים, למדו באוניברסיטאות הארץ והעולם ופיתחו קריירות אקדמאיות:
ברוך- פרופסור בבית הספר לרפואה בהדסה עין כרם.
רמי- ד"ר לכימיה ועובד במפעלי הברום בים המלח.
חמי הבן הצעיר נשאר במשק ומתגורר בו עם אשתו אביבה והילדים.