משפחת מרכוס מרדכי וינטה (כיום משק ברון)
רח` הפרחים 35
הורי, מרקוס מרדכי וינטה, עלו ארצה בפברואר 1949 אחרי שעברו את אימי השואה בפולין והצליחו להציל את שלוש בנותיהם. במשך 3 חודשים התגוררו בתל – אביב, עד שמצאו את המשק ברשפון (מי שקצת עזר להם היה יעקב ברנר שהיה חבר של בני המשפחה). הם קנו את המשק מנתן רוזנטל. לא כל כך בקלות קיבלו אותם, איך הוא יעבוד? – תהו החברים כאשר לאסיפה הופיע אבי לבוש בחליפה ובנעלים אלגנטיות… בסופו של דבר קבלו אותם וכידוע בנו ההורים משק לתפארת מבוסס על רפת, לול, גדולי- ירק, פרדס וגם תרנגולי הודו.
בת אחת היתה כבר נשואה (טינקה), שרה ושושנה היו עוד בבית. שרה עבדה עד לגיוסה לצבא בקטיף פלפל במשק ברנר, היתה פועלת מצטיינת… אחרי הצבא נישאה ועברה להתגורר במקום אחר. שושנה, שהיתה כבר בת 9 כשהגיעו, הסתגלה מהר מאוד לחיי המושב, למדה את השפה ורכשה חברים.
אבא ואמא עבדו קשה מאוד במשק ואמא כמובן עשתה גם את כל עבודות הבית. היתה להם שמחת חיים. נהגנו להיפגש בביתם, שלוש האחיות עם ילדינו ובני משפחה אחרים וליהנות מהתבשילים ודברי המאפה שאמי הכינה. אחרי העבודה הם נהגו לשחק קלפים ובמוצאי שבת נסעו לתל אביב, לתיאטרון האידי.
הם שמחו שאחרי המלחמה הצליחו לרוות נחת מהילדים, לזכות בנכדים וגם בנינים.
על אבי קפצה הזקנה קצת מוקדם, הוא חלה ונפטר בגיל 81. אמי המשיכה לטפל בלול עד שחלתה ובגיל 85 הצטרפה לאבי.
הם היו הורים למופת, מסורים למשפחתם. אהבו מאוד את המולדת.
תודה לאל, עד עכשיו כל השבט נמצא בארץ.
כתבה: טינקה מרקוס