משק פוזיס (כיום משק בש)
רח` הפרחים 42
שרה ושבתאי פוזיס הגיעו לארץ כחלוצים בשנת 1936, שרה מליטא ושבתאי מבסרביה.
אמא באה מליטא בנשואים פיקטיבים ורק כשעמדה להנשא לאבא חיפשה ומצאה את בן זוגה לשעבר, ששמח להתגרש בהיות אשתו לעתיד בהריון מתקדם.
אבא בא מבסרביה כחלוץ והתחיל לעבוד במקוה ישראל ולא רצה לרכוש אדמות שנמכרו בזול, בחולון למשל, כדי לא להפוך לקפיטליסט כדבריו.
באחד מטיוליו בארץ הגיע לקיבוץ דפנה, שם ראה את אמא על המגדל מאותתת בדגלים והודיע לחברו שזו עומדת להיות אשתו ואכן כך היה.
בהנשאם הקימו את ביתם במושב בית הלל, שם נולדתי, אני מיכל ואחותי אהובה.
אחרי מלחמת השחרור החליטו הורי לעבור למרכז הארץ וקנו משק ב-1948 במושב רישפון, בעיקבותיהם הגיעו כידוע גם משפחות אגוזי, גבאי ועוד.
כאן נולד אחי צביקה.
אמא היתה מאד מוזיקלית וניגנה בחליל, מפוחית פה, פסנתר, אקורדיון, מנדולינה, גיטרה ועוד. תרמה את כישוריה אלה כמלווה באקורדיון במסיבות בגני הילדים, בתי הספר ולפעמים גם במסיבות החברים במושב. בשדה אמא לא עבדה ברשפון, לאחר שבצעירותה כדי להוכיח שאינה נופלת מהגברים, סללה כבישים, עבדה בשדות, בלול, ברפת ועוד.
אבא עבד כאמור בחקלאות ונודע בזמנו כמלך הקולרבי, שהיה הירק המועדף על כולם לפני תפוחי העץ שהיו נדירים אצלנו. לימים עזב זמנית את החקלאות וחיפש את מזלו בעיר הגדולה תל אביב, היה בין הראשונים עם רכב פרטי ליד הבית, לכן היה מוזעק בלילות מדי פעם להובלת יולדות לבית החולים.
ידוע הסיפור שפיני נומברג לא רצה לקרוא לאבא בלידת בתו האחרונה כי לדבריו הוא מביא לו רק בנות.
אבל לאחר שנים חזר למשק והחל לגדל פרחי שעווה עד מותו ב-1981.
אמא גרה במשק עוד מספר שנים, כשהילדים עוזרים להחזיק מעמד מבחינה כלכלית, עד שהחליטה למכור את המשק ועברה לגור אצל משפחת בש בשכירות. היא המשיכה בפעילויות החברתיות שלה במסגרת המועדון למבוגרים והשתתפות במקהלת האלף. בארבע השנים האחרונות לחייה עברה לדיור מוגן בכפר סבא, שם נפטרה ב-2001.