משפחת קראוס / פורת השקד 14
(רח` היגוסלבים)
אירמה וזדנקו קראוס – דינה (קראוס)וחקי פורת
הורי, אירמה וזדנקו קראוס נולדו וחיו ביוגוסלביה.
אבא איבד את אשתו ואחיו בשואה ואז נשא לאישה את אימי, שהייתה חברה של אשתו. כשנולדתי, החליט אבי לעלות לא"י. אמא סירבה לצאת באונייה בחודש דצמבר 48` מכיוון שהייתי רק בת חודש ועלינו ארצה באניית "רדניק 2" ביולי 1949 יחד עם הורי אמי-סבתי מרים וסבי גוסטב לוי.
תחילה גרנו במחנה "שער העלייה" בחיפה ומשם העבירו אותנו למעברת ג`ליל. ההורים גרו במבנה במעברה ואותנו התינוקות, העבירו לבית ילדים- מבנה אבן שבו טיפלו בנו נשות המעברה, כדי שההורים יוכלו לצאת לעבוד.
אבא, כמו גם אחרים שעלו איתנו, עבד בין היתר בבניית הצריפים "ברחוב היוגוסלבים" ברשפון, שלימים אחד מהם הפך להיות ביתנו. הגענו לרשפון יחד עם סבי וסבתי והתמקמנו כולנו בצריף. ההורים יצאו לעבוד אצל החקלאים "הותיקים" ברשפון ואני נשארתי תחת השגחתה המסורה של סבתא. בלילות למדו עברית בהדרכתו של אברהם מרקוס ז"ל כשלידו על האקורדיון, שושנה (מרקוס) הורבט, שמלמדת אותם שירים עבריים.
המעבר מחיי עיר ביוגוסלביה לחיי מושב לא היה קל כמו גם קשיי הקליטה והשפה. לאט לאט הקימו משק שהתבסס על לול עופות להטלה ואח"כ הוסיפו גם לול לייצור ביצי רבייה. את השדות עיבדו בשותפות עם חברים מהמושב: גבאי, מושקוביץ, בוכוולד ומולנר, איתם גידלו ירקות ותותים. המקום בבית נעשה צר וסבא וסבתא עברו לגור בנתניה. אבא ניסה לשפר קצת את מצבנו הכלכלי והחליט לפתוח חנות למשקאות חריפים בנתניה אך לאחר מספר שנים מכר אותה עקב בעיית בריאות.
אבא שב לעבוד בלולים ויחד עם אמא הגיעו ל- 1500 מטילות.
בריאותו המשיכה להתרופף משנה לשנה ובספטמבר 1968 נפטר. אמא נשארה אלמנה בת 56. היא המשיכה לעבוד בלולים ואני עזרתי לידה ככל יכולתי.
כשחקי ואני נשאנו אמא החליטה להעביר לנו את המשק.לרשום אותו על שמנו ולעבוד יחד איתנו. אנו החלטנו לבסס את המשק בעיקר על גידול תרנגולי הודו לבשר.
משנת 1974 אנו עוסקים בכך כאשר אנו מגדילים ובונים המבנים במו ידנו,בנינו בית אימון בחלקה ב`
ע"מ להשיג תנאים אופטימלים לגידול האפרוחים , גם נטענו מטע אבוקדו, גידלנו פרחים תקופה מסוימת וראינו ברכה בעמלנו כשלצידנו מסייעים כל הזמן ארבעת ילדינו נירית, נטע, מתן, עדי וכמובן, אמא עד שנפצעה בלול ההודים ומאז החלה בריאותה להתדרדר.
בענף תרנגולי ההודו לבשר ישנן תקופות בה הינך נדרש להרבה ידיים עובדות בהזרקות ,חיסונים במשלוחים- אנו ביחד עם כמה שכנים יישמנו הלכה למעשה כמה עקרונות של חיי מושב כמו, עזרה הדדית, שיתוף פעולה, אבל- הגלגל מסתובב והחיים מכתיבים לנו שינויים ,נותרנו מגדלי ההודים
היחידים במושב. בתחילה פתרנו את נושא החיסונים וההזרקות ע"י קבלן חיצוני אך לאחר תקופה קצרה משהוברר כי הכנסת עובדים אשר שוהים בלולים אחרים מעלה את רמת התחלואה לממדים קיצוניים
עברנו לעבודה עצמית בעזרת עובדים תאילנדים מחברים ברשפון. המחסור ההולך וגדל בעובדים תאילנדים היקשה מאד וניסינו לחבור עם גורם בענף ההודים אשר ביכולתו להשיג עובדים זרים ביתר
קלות מאיתנו.
נסיבות כלכליות מכתיבות לול משפחתי המתקרב בגודלו ללול קיבוצי .שאיפתנו לגדול ולהתרחב הן בחלקה א` והן בחלקה ב` הופרעה ועוכבה במתכוון ע"י הנהלת האגודה . גם העובדה כי הקצאת העובד התאילנדי היחידי שהיה לנו נשללה מאיתנו בתואנה כי גידול של 370 טון בשר ו18000 אפרוחים (בשנה הקובעת)יכול להתבצע בכוחות עצמיים וללא עובד זר(.מה עוד שנתונים אילו תואמים ייצור חלקי ולא את הייצור הרגיל שעמד על כ500 טון בשר וכ-48000 אפרוחים) דחקה אותנו לפינה ולא נותר לנו לסגור הלול.
כנראה, שהעובדה ששרדנו בענף הפכה אותנו לצנינים בעיני מספר חברים במושב, אחרת אין הסבר מדוע כל פעם שניסינו להתרחב ולגדול הערימו לנו קשיים ומצאו סיבות שונות ומשונות כדי לעכב אותנו
. בעשייה או למנוע אותה בכלל
פירוט המספרים והכמויות לא נעשה לתפארת המליצה אלא לשם תיעוד נוקב של התנהלות הממסד למול המשק המשפחתי , אין אנו המשק היחידי ברשפון שנפגע מההתנהלות האטומה של הממסד,אולם אנחנו נותרנו עם אפס עובדים וכך מתגלגל לו משק משפחתי ,(אשר כל רצון המשפחה היה להמשיך בדרכה למרות החלופות המאד האטרקטיביות בדמות המחסנים והשכרת מבני המשק לגורמים מחוץ למושב) נבעט וחבוט הן מבית והן מחוץ עד שמתנפץ ונסגר, (הדברים מופיעים ורשומים בספר דברי הפרוטוקולים ובקלסרי מזכירות מושב רשפון).