זילבר כספי אטיאס יהודית

1989 – 1948

אמי היקרה, יהודית, נולדה להוריה אסתר ומשה זילבר. היא היתה הצעירה מבין שלוש אחיות והאהובה על סבא מוישה, כיאה לבת זקונים.

היא נקראה על שם אם-אמה שנספתה בפולין בשואה.

כבר כילדה קטנה סומנה כאחראית ורצינית וכשסבתא אסתר היתה חוזרת מהעבודה בשדה, היא תמיד מצאה בית מבריק ומסודר.

בביה"ס היסודי למדה ברשפון והמשיכה בפנימייה החקלאית "עיינות", כמקובל בזמנים ההם.

מסבתא למדתי שזו היתה תקופה מאתגרת עבור אמא. המרחק מהבית וחוסר הניקיון בסטנדרטים שלה, היקשו על קליטתה וכעבור שנה חזרה הביתה בשמחה ולמדה הנהלת חשבונות, תחום בו הצטיינה הודות לפדנטיות שהייתה טבועה בה.

בשירות הצבאי היא פרחה ואף המשיכה לקבע. היתה מוערכת מאד כי תמיד ביצעה את תפקידיה בנחישות וללא פשרות. בכל עבודה שביצעה תמיד קיבלה מכתבי המלצה חמים על היותה עובדת מסורה וחרוצה שאין שני לה. כך גם כשעבדה בהנהלת החשבונות של בית הדפוס "יפעת" בתל אביב. בזמנו היה בית הדפוס שייך לדוד יעקב אטיאס וכך הכירה את אבא שלי יוסי אטיאס. זו היתה אהבה ממבט ראשון. היא הביאה אותו הביתה, להכיר את ההורים ובזמן שסבתא אסתר הכינה קפה, היא לחשה לאוזנה: "הלוואי והוא יציע לי נישואין. זה האיש שאיתו אני רוצה להתחתן". סבתא אסתר כמובן שמחה, סוף סוף נמצא האביר. ב-1972, כשאמי בת 24, היא התחתנה עם אבי, באולם גדול עם המון מוזמנים. הרב היה צבאי, כי מאחורי האירוע עמדו מפקדה וחבריה לצבא שמצאו הזדמנות לגמול לה על פועלה המסור. כעבור שנתיים נולד אורי הבכור, ושנה אחר-כך הגעתי אני.

זכיתי לאמא משקיענית, חמה ואוהבת שתמיד עזרה בשיעורים, גיהצה את הבגדים, ניחנה ברכות גדולה וביכולת נתינה שלא פגשתי אצל אף אחד.

בהיותי בת 14 קרה הנורא מכל. בדיוק התחלתי ללמוד בתיכון. זה היה יום ששי, ארוך, ארור ושחור. קיבלתי 100 בחשבון (בפעם הראשונה) ורצתי עם הטופס ביד, נופפתי וצהלתי בשמחה וצעקתי אמא.. אמא.. אמא.. אך היא כבר לא היתה.

לפנות ערב יגון קודר חתך את הלב, מחלת הדיכאון לקחה אותה בטרם עת, בגיל 41, והותירה אותנו יתומים, המומים, ללא מילים, ממש לא מוכנים.

לקחת איתך את הסוד לעולמי עולמים.

אמא יקרה שלי, תודה לך על הרגישות, העדינות והסבלנות. תודה לך שעשית תמיד את הכי טוב שיכולת.

באהבה ובגעגועים, בתך הילה כספי (כמזכרת החלפתי את שם-משפחתי מאטיאס לכספי)