חסר רכיב

וייס אליעזר

וייס אליעזר
-
-
וייס אליעזר
1948 - 1914

באתי ארצה בשנת 1936 והצטרפתי לקיבוץ משמר השרון שם הכרתי את אליעזר. בשנה הראשונה היו הרבה עזיבות, ביניהם עזב גם אליעזר.
בשנת 1938 יצאתי לחופש בלתי מוגבל מהקבוץ, ובהיותי בתל-אביב במקום עבודתי - פגשתי שוב את אליעזר שסיפר לי שהוא התקשר לארגון של תנועתנו שמטרתו להקים מושב בגליל העליון, והציע שנקים משפחה. היות שעדיין לא יכולתי להפסיק את עבודתי - הוא עבר לשם בלעדי עד שאהיה חופשיה. ידעתי את כל התנאים המצפים לנו במושב, אך זה לא הפריע לי, ולא הפחידני. עם אליעזר הייתי מוכנה לכל התנאים. ראיתי בו אדם ישר, נוח, עליז וטוב לב, בריא וחזק - כך היה אליעזר.
כשעלו על הקרקע נישאנו והצטרפתי למושב שאר-ישוב שהיה בתנאים קשים.
היינו צעירים עם מסירות חלוצית, קיבלנו והשלמנו עם כל הקשיים ומשכנו בעול. למרות התנאים הבלתי נוחים היינו מתאספים כל ערב במקום אחד לעשות שמח, לרקוד הורה, לשיר, והקול הבוקע, החזק היה של אליעזר.
בינתיים התברכנו בבת ובן, ילדים יקרים ונחמדים. היינו מאושרים איתם, היינו בטוחים ומאוחדים בתקווה שהאושר ילווה את כל חיינו. והנה באה המציאות המרה. אחרי 10 שנים עזבנו את שאר-ישוב. לפני כן עבד אליעזר בצרכנייה במקום, וכאשר עזבנו עבר לאותו עיסוק במושב רשפון.
עברנו ורצינו בכל לבנו להכות שורש במושב. אליעזר התמסר לתפקידו כמנהל הצרכנייה והתחיל ליצור קשרים עם החברים. באופיו היה נוח לבריות ומטיב להפיץ סביבו רצון טוב וחיבה לכל מי שבא איתו במגע.
אך הגורל המר לא רצה, כנראה, שנמשיך בחיים שקטים ונאמנים, במקום החדש, הכפרי אליו נמשכנו בכל לבנו. ישבנו ערב אחד, אחרי שהשכבנו את הילדים לישון, תכננו שבעוד כמה ימים, אסע איתו לתל-אביב בכדי לקנות בגדי חורף לילדים. אליעזר ישב עם הגב לדלת ואני ממולו.
פתאום נפתחה הדלת, נכנס רוצח שחור ככושי עם מכונת ירייה טעונה. אליעזר קם מכיסאו ואז הרוצח ירה בו. באותו הרגע נכנסו הביתה עוד רוצחים וכשניסיתי לפרוץ בצעקה - קשרו אותי וסתמו לי את הפה בסמרטוט.
הספקתי לראות את אליעזר היקר שלי בפעם האחרונה, כשהוא צונח על הרצפה ונאנח. אולי כתבתי בצורה יבשה אבל הרגשת הכאב והצער שוכנת עמוק בלבי.
אשתו, אטקה וייס

חסר רכיב