לוריא אלי

אלי לוריא, יליד הארץ, הגיע למושב בשנת 1959 עם רעייתו חדוה ושני ילדיהם – צביקה ואודי. הם רכשו את משק אורבוך בסכום המופקע של 5,000 לירות. לרשפון הם הגיעו בעקבות חברים שגרו בסמיכות אליהם ברמת השרון: דבורה ושמואל בוטל. זו הייתה חברות קרובה ומרגשת שנמשכה עשרות רבות של שנים.

הבית נמצא ברח' הפרחים 39, בשכנות למשפחת שולמן, שבדיוק באותה העת חוו אסון קשה. כמובן שמדובר היה בבית ישן וקטנטן, אולם הם היו שמחים בחלקם ומהר מאוד אף נולדה שם בתם הצעירה אורלי. שכנים נוספים איתם היו להם יחסי שכנות קרובים היו חנה ואבא גורביץ, כמו גם עם מרים ומרדכי רבינוביץ.

אלי היה פלמ"חניק גאה, לחם במלחמת העצמאות בתפקידים משמעותיים ועל כך היה גאה מאוד במהלך כל חייו ואף העביר את מורשת הקרב גם לילדים ולנכדים. אלי עסק במהלך השנים במספר תחומים, חלקם קשורים למושב וחלקם שונים בתכלית. כמושבניק גידל יחד עם בניו ירקות ואף הקים דיר כבשים ורפת חולבות מרשימה, מהמשוכללות במושב באותם זמנים. עם השנים הדיר והרפת נעלמו, וכך גם לול התרנגולות הקטנצ'יק שהוקם בהמשך לצורכי המשפחה. עם זאת עוד שנים רבות טיפל יחד עם הבנים בפרדס, אהב לנסוע עם הטנדר להשקות ולטפל בעצי הפרי, בשבתות נהנה להזמין את חבריו מהעיר לקטיף תפוזים, חוויה אשר שימחה את כולם וזכורה לטוב. במשך מספר שנים אלי עסק גם בשינוע של ירקות לשוק הסיטונאי ושל גרעינים מחיפה למושב, בשלב מסויים היתה לו גם משאית בטון.

בבית-העם חגגו אלי וחדוה את חתונתם של שניים מילדיהם, צביקה עם בחירת ליבו אורנה ואורלי עם בחיר ליבה ערן.

אלי מאוד אהב לנסוע, לא חשוב לאן העיקר לנסוע, כדברי השיר של מאיר אריאל היה אומר לחדוה "הכנסי כבר לאוטו וניסע" ואכן היו נוסעים לקניות, סידורים ובעיקר לבקר את הנכדים, אשר בגידולם הם היו מאוד מעורבים.

בשנת 2001 תקפה את אלי המחלה הארורה, איתה ניסה להתמודד בגבורה, אולם כל הסיכויים היו כנגדו ותוך זמן קצר נפטר. חדוה נשארה שנים רבות אלמנה, עובדה אשר הסבה לה צער רב ועוגמת נפש.