מושב רשפון
מושב רשפון
חסר רכיב

טיול שורשים לבאצ'קה-טופולה

21/04/2020

טיול שורשים לבאצ'קה-טופולה

ראיון עם ראובן בריינר וצביקה פלש

מאת: אילת רשף

בגיליון 7 של עט רשפון פורסמה כתבה מעניינת מתוך הספר 75 שנה לרשפון. באותה כתבה סופר על הצטרפותן של 34 משפחות, רובן מיוגוסלביה וחלקן מהונגריה שהגיעו כדי לחזק את רשפון מבחינה ביטחונית וכלכלית לאחר מלחמת העצמאות.  לאחר תקופה שהתושבים החדשים שוכנו בבית עבדהם עברו לגור בצריפים השבדיים שנבנו עבורם ברחוב שכונה עוד תקופה ארוכה "רחוב היוגוסלביים". הכתבה הבאה מספרת על נסיעה מרגשת במיוחד כחלק מטיול שורשים של צאצאיי העולים מיוגוסלביה.

 

העלייה מבאצ'קה-טופולה לישראל

לאחר הכיבוש הנאצי וסיומה של מלחמת העולם השנייה, חזרו התושבים היהודים שנותרו למקום שפעם היה "בית" עבורם, לעיירה באצ'קה-טופולה על גבול הונגריה ויוגוסלביה (של פעם) וכיום בשטחה של סרביה. החיים בבאצ'קה-טופולה של לפני המלחמה היו טובים והתושבים ,הלא יהודים, במקום חיו בהרמוניה עם היהודים. כשחזרו ,לאחר המלחמה, נשארו במקום כשנה שנתיים ואחר כך התארגנו כקבוצה שמטרתה היתה לעלות לארץ ישראל. הם השאירו הכל בבאצ'קה-טופולה, את הבתים, את הרכוש וגם את יקיריהם שנפטרו לפני המלחמה והיו קבורים בבית הקברות היהודי. הדרך לארץ ישראל היתה לא פשוטה. רוב היוגוסלביים שהגיעו לרשפון עלו ארצה באוניה שנקראה קפאלוס. השייט היה סיוט, אנשים הרגישו רע מאד, התינוקות והילדים הקטנים סבלו ויש לזכור שמרבית העולים היו ללא המשפחות שאבדו בשואה. הסיוט של השייט היה כה גדול עד שאבא של ראובן מעולם לא חזר יותר לים, ואת הפחד הזה הוא הוריש גם לראובן. לאחר הנחיתה בארץ ישראל, התיישבה הקבוצה בג'ליל במעברה ורק בשלב מאוחר יותר עלו לרשפון  ונקראו לתמיד - "היוגוסלביים"  {הפנייה לעט רשפון 7 עם כתבה על היוגוסלביים}.

 

הרעיון לחזור לבאצ'קה-טופולה

לפני כ- 30-40 שנה, החליטה קבוצה של עולי יוגוסלביה מנהריה לחזור בפעם הראשונה לבאצ'קה-טופולה, בין השאר כדי לשפץ את בית הקברות היהודי. הם פגשו בג'ונגל של ממש צמחיה עבותה של שיחים ומטפסים שחסמו את הגישה אל בית הטהרה והקברים. הקבוצה אספה כסף מתרומות ובעזרת אנשים מהעיירה נקשו עשבייה ושיחים בכניסה לבית הקברות. לא כל השטח הגדול נוקה, אך כן נחשפה הגישה עד בית הטהרה. ב2010, החליטו ראובן וכוכבית בריינר ויוסי לדרר ואשתו, (הבנים של) לצאת לטיול להונגריה. ברוריה, אמא של ראובן, אמרה שאם הם כבר נוסעים לאזור, שיוסיפו גם ביקור בבאצ'קה-טופולה  ובבית הקברות היהודי. לא יאומן היה שלמרות שברוריה לא חזרה לשם מעולם, היא ידעה לתאר איך להגיע לבית הקברות היה מדהים לשמוע מפיה את התיאור: "אתה מגיע לבאצ'קה-טופולה, אתה נוסע, אחרי זה אתה חוצה את פסי הרכבת, פונה ימינה ושם ברחוב הזה מצד ימין היתה גדר, שם אבא שלך עבד..." דברים אולי השתנו מאז, אך היכולת של ברוריה לראות את העיירה בעיניה היתה מדהימה.

הביקור הראשון בבאצ'קה-טופולה

המפגש הראשון של ראובן יוסי ובנות הזוג, היה עם קוצ'יץ', גם זה על פי ההסבר של ברוריה בריינר. "לכו לפגוש את העגלון (קוצ'יץ'=פרושו עגלון), אותו אדם גם עזר לקבוצה מנהריה באותה נסיעה ראשונה לפני שנים רבות לטפל בבית הקברות. "יצרנו אתו קשר, הודענו לו שנבוא, ולאחר נסיעה מבודפשט הגענו לבאצ'קה-טופולה. כמו שאמא אמרה, חצינו את פסי הרכבת והגענו לבית הקברות, ו"כמעט שלא התעלפתי" מוסיף ראובן עם חיוך, כי ככה היה אצ'י, אבא של ציקו פלש אומר כדי לתאר מקרה מרגש במיוחד. המראה בכניסה לבית הקברות היה אכן מראה של הזנחה. אי אפשר היה להיכנס לאזור הקברים והמצבות היו מוסתרות מאחורי שיחים עצומים של פטל ולנטנה. העיירה גדלה והתרחבה, ובית הקברות שהיה אולי פעם בשולי העיר, נמצא כעת ממש בין בתי העיר. ראובן ויוסי פנו לקוצ'יץ', איש נחמד, פנסיונר קתולי ואמרו לו שהם מעוניינים בניקיון כללי של האזור. הם הציעו להגיע עם אנשים נוספים לשבוע שבועיים, שיכינו כלים, והם ינקו את כל הצמחייה הפראית.

 

ההפתעה שעשה קוצ'יץ'

קוצ'יץ', אמר להם שייתנו לו קצת זמן. מסתבר, שהוא פנה לעירייה, סיפר את סיפורם של ראובן ויוסי וכוונתם לבוא עם אנשים נוספים ,לנקות את בית הקברות ולהביאו למצב סביר. ההפתעה הגדולה היתה  שהעירייה  לקחה את המשימה על עצמה למרות שראובן ויוסי הציעו לשלם על ההוצאות. בעצם, הם לקחו ילדים-נערים ונתנו להם ארטיקים כדי שינקו את המקום.

 

טכס אזכרה וחניכה של בית הקברות היהודי

ב- 2012, נסעו החברים לבאצ'קה-טופולה, הפעם בהרכב גדול יותר (פלש, בריינר, לדרר, וטייב שהצטרף) לטכס האזכרה וחניכת בית הקברות. הטכס התקיים בבית הקברות היהודי ביום השנה לאיסוף היהודים להעברה למחנות. עוד לפני הטכס, עשה להם קוצ'יץ' סיבוב בבית הקברות. המקום נראה שונה לחלוטין, ונקי מעשבייה. הוא הכיר את כל השמות ולקח אותם בדיוק למצבות של בני המשפחות. התרגשות גדולה היתה לראות בפעם הראשונה את הקבר של סבא בריינר, על המצבה צויין (מאוחר יותר) שם אשתו הראשונה של אבא שלא חזרה מהשואה. ראובן ראה גם את הקבר של רוז'יצה בריינר, אחות של אבא שעל שמה גם קרויה אחותו שושנה. נמצאו גם שרידי מצבה של סבא של יוסי לדרר.

הטכס היה מרגש מאין כמוהו. "הגענו ראשונים לאזור בית הקברות,  במקום היה תלוי דגל ישראל. לאט לאט התאספו ובאו אנשיי העיירה, לבושים בחליפות שהוציאו מנפטלין". לטכס הגיעו אנשים רבים, ראש העיר, ונספח של השגרירות והרב האזורי שהתפלל בעברית שנשמעה כהונגרית בגלל המבטא המקומי הכבד. אדריכלית מקומית בנתה מגן דויד גדול מפסיפס ועל ידו היתה כתובת "לזכר קורבנים השואה" (כתיב מקורי, הכוונה היתה כנראה לכתוב "לזכר קורבנות השואה"). כחלק מהעיצוב הוצג גם תיל מפותל, לזכר גדרות התיל בגטאות והושמעה צפירה של רכבת ושקשוקי קרונות ברקע, כחלק מהטכס עצמו. הטכס נערך בשתי שפות ולכן גם היה ארוך במיוחד. ראובן התבקש להתראיין לעיתונות ולטלוויזיה המקומית שם תיארו את האירוע בו "באו אנשים נכבדים מישראל". והקבוצה התקבלה בכבוד גדול ובחום.

אחרי הטכס

אחרי הטכס הלכו החברים לקוצ'יץ' הביתה. הבית היה ישן מאד ומעופש, עצי דובדבנים סביב. הוא מגדל ירקות ארנבות ויונים. לרב התושבים בכפר יש גינת ירק לתצרוכת ביתית. קוצ'יץ' ארח אותם עם סודה מסיפולוקס-של-פעם ועוגיות בטעם שמימי שהזכיר את הילדות. מאחר והחברים אספו כסף כי חשבו שיקבלו זאת מהם, הם נתנו את זה לקוצ'יץ'. ראובן הלך אתו הצידה, הוציא את סכום הכסף הגדול והושיט לקוצ'יץ'. האיש התחיל להזיע מרוב התרגשות והסביר שהוא עשה את זה כי הוא חושב שלא משנה מה מוצאו של האדם – חשוב שיהיה לו זכר מכובד גם במותו.

 

 

ומה יקרה בהמשך?

עכשו, כשבית הקברות בבאצ'קה-טופולה הגיע למצב תקין, הקבוצה משתדלת לנסוע כל שנה ביום האזכרה, יום השנה לאיסוף היהודים. 5 שנים נסעו, שנה אחרי שנה. גם אם לא כולם יכולים, הם משתדלים שיהיה לזה המשך. מאחר ובכל מקרה הקבוצה אוספת תרומות, בכל פעם שמישהו נוסע, נותנים מכסף זה לאנשים בעיירה שדואגים לשמר את בית הקברות ואת זכר היהודים במקום. כיום, יש אישה זקנה שגרה ממש בסמיכות וראובן נתן לה לשמור את המפתח לבית הקברות ולתת לכל מי שמגיע לביקור. בנוסף, השתלבה בנושא גם בחורה צעירה בעיירה, שפתחה מוזאון שמנציח את היהודים במקום. קוצ'יץ', גם הוא עדיין שם ושומר על המקום.

לשאלה האם נראה לכם שחשוב שיישאר הזיכרון לדורות ההמשך, ענה ראובן בלי לחשוב פעמיים: "מן הראוי שיישאר".


חסר רכיב