על חיי – זכרונות מרשפון

עליתי לארץ מיגוסלביה בדצמבר 1948 עם הורי בוכולד ויקטור ואילנה, אחותי נטליה [בקר] דודי,דודתי בוכולד לאו ושרה[בבוש].באנו באניה"קאפלוס" המפורסמת,שבה הגיע גם טומי לפיד.זאת היתה אניה רעועה שנועדה להעברת בקר. דחסו לתוכה כ4400 איש.זקנים,חולים, נשים בהריון, תינוקות ללא אויר וסניטציה.המסע היה אמור להמשך כ4 ימים,אבל נקלענו לסערה, המים חדרו לאניה ובתחנות רדיו הודיעו על טביעתנו. כך הטלטלנו במשך כ11 יום, בינתיים כמה נשים ילדו. כמה זקנים נפטרו. המזון הלך ואזל. אנחנו, הילדים קיבלנו בימים האחרונים ביסקויטים לחים וקקאו מהול במים [מאז אני לא יכולה לסבול את ריח הקקאו]. בכל זאת הגענו אל חוף מבטחים. בנמל חיפה קיבלו אותנו בפרוסות לחם מרוחות בריבה ורססו את ראשינו ב –ד,ד,ט. הרגשנו שהגענו אל הארץ המובטחת. הרגשה זו התעצמה עוד יותר, כאשר העמיסו אותנו על משאית ויחד עם עוד משפחות מ"בצקה טופלה", עיר הולדתנו הגענו למעברת באר-יעקב. על אם הדרך עצר הנהג ליד פרדס, קטף תפוזים ואשכוליות וזרק לנו. טעמם של הפירות היה טעם גן-עדן, עד כדי-כך שגם אכלנו את קליפותיהם. בבאר –יעקב שוכנו 2-3 נפשות עם 4 תינוקות בני שנה וחצי. אחותי ואני והורי גרנו בפחון מימי הבריטים. קיבלנו אוכל מימי הצנע-הכל בהקצבה.

 המבוגרים עבדו בעבודות מזדמנות: קטיף –תפוזים, ניקו-שרותים וכו`. בסוף השבוע נסעו לרחובות וקנו מטעמים בכסף שהרוויחו. הביתה הביאו: חלבה, חלות לשבת, סוכר קפה ושוקולד. בכל הזדמנות הם שרו. האווירה היתה מלאת שמחה ואופטימיות. לאחר כחדשיים בבית העולים התגבשה קבוצה של 36 משפחות יגוסלביות, שכללה את כל אלה שעלו "מטופלה" והתישבה ברשפון, כולל הורי והדודים למותר להגיד שלאף אחד מהם לא היה מושג בחקלאות או בעבודה פיזית. הם גם לא היו אנשים צעירים, אבל כל זה לא מנע מהם להשקיע את כל ישותם במפעל הציוני הגדול של בנית ארץ המולדת בעבודת-כפיים. כעת זה ישמע לרבים "פומפוזי" מדי, אבל זו היתה עובדה! רשפון, כמו כל ישוב אז, היה מקום בעל אפשרויות מוגבלות. בעיני כילדה היה גיבור אחד, שחי מעבר לכביש. שהיה לו חמור קטן ואשתו (כבדת-המשקל} רכבה עליו כל יום למכולת וחזרה, שקלטה את העולים החדשים כמיטב יכולתה. היא פינתה בתי-אימון מאפרוחים, מחסנים, באר ערבית עם חצר פנימית, שם התמקמו 6 משפחות כולל משפחתי). למרות שלא היה חשמל ולא מים זורמים שם חיינו כשנתיים. האווירה במתחם היתה של משפחה קרובה. הימים ההם, כידוע, היו ימים קשים מאד. הכל היה מוקצב עם תלושים. "איש-הקרח" "ואיש-הלחם" הגיעו בעגלה רתומה לסוס צלצלו בפעמון או קראו בקולם, כדי למכור את סחורתם ורשמו הכל "על החשבון" (לא היה כסף לשלם רק בסוף החודש.) בשנים הראשונות עבדו המבוגרים כשכירים אצל הותיקים. כאשר החלו לעבד את שדותיהם הם עבדו משחר ועד השקיעה. עבודת-הבית נחלקה ביני לאחותי. עזרנו גם בקטיף ובעשוב אחרי הלימודים. אני זוכרת שעבור ארגז פלפל או עגבניות קיבלנו 2 גרוש. לימים כאשר לכל אחת מאתנו היו כ60לירות נתנו אותם לאבא שיקנה לנו משהו עבורם. הוא קנה לנו 2שעוני-זהב, שעדיין ברשותינו. הסכמנו לעשב עשבים, שאמא תספר לנו איזה רומן, שקראה לילה קודם, בזמן העישוב. "הצריפים-השבדיים"- הבתים האמיתיים עם מים וחשמל סוף סוף הגיעו. האנשים אספו מספיק כסף, כדי לפדות את "הליפטים" עם הרהיטים והמטלטלין מח`ול ששהו כל הזמן הזה בנמל. מחצית מהדברים נרקבו עקב רטיבות. למרות זאת השמחה לא ידעה גבולות. היגוסלביים התמקמו והתמרקו בבתים החדשים. שבת אחת פתחו את בתיהם והזמינו את כל הכפר. בכל בית היה כיבוד, מאפים מאכלים מהארץ הישנה והותיקים שבאו צעירים לארץ, בלי מותרות חומריים של תרבות אירופה, התפעלו מאד מהתמונות, תחרה, הריהוט…"החדשים" התחילו, בעמל רב, לדבר עברית וזה פתח פתח להתקרבות בינם לבין הותיקים. (אני מציירת תמונה נוסטלגית רומנטית, אבל המציאות, כמובן, היתה רחוקה מלהיות קלה. הקליטה היתה באמת קשה, הן להורי והן לנו. הורי אמנם למדו את שפת היום יום (כי לא היה להם זמן או כח לאחר עבודה כה מאומצת, ללמוד את השפה כראוי.) הם לא יכלו להשתלב בתרבות הארץ. לא הבינו תיאטרון, לא יכלו לקרא ספר רציני. הדבר הזה גרם להם עגמת-נפש. הטלוויזיה הקלה על חייהם. בשנה הראשונה בבי`ס ,אני ושתי חברותי העולות, אסתר גרינברג ושושנה קוסטיץ, היינו חוטפות יום יום מכות מהבנים בכיתה כל אימת שלא אמרנו משהו נכון בעברית, כאשר באתי בוכיה הביתה והתלוננתי –אמרו לי הורי : תחזירי בחזרה: לא כ`כ הבנו מה קורה בכיתה. היה לנו משעמם ולכן פטפטנו בינינו והמורה הלא כל כך פדגוגית היתה מוציאה אותנו מהשיעורים פעם אחרי פעם. רשפון, שהיתה מושב שיתופי ומכרה את כל תוצרתה ל"תנובה", כאשר התוצרת לא נמכרה הם פשוט שפכו את התוצרת ולא שילמו בעדה, אבל חייבו את החקלאים עבור ההובלה. זכור לי המקרה היחידי, שאבי בעל המזג הנוח והמאיר –פנים, יצא מגדרו. הוא שכר פועל מבין עולי עירק, שהיו במעברה לא רחוק מאיתנו. אבא הורה לו לעשב שטח של חצילים שהתחילו כבר להניב, כאשר חזר כעבור שעתיים מצא את העישוב כפי שהשאיר וכל שתילי החצילים עקורים. אמי היתה סוג של "אמזונה" עם מרץ ומצב –רוח בלתי נדלים (לא לחינם קראו לה"מלכת קוטפות התרד") עם הזמן גם היא התחילה לרכב על החמור לשדות ולא פעם החמור ניער אותה לאיזו תעלה והוא חזר הביתה לבדו. (דבר שלא הרפה את ידיה כלל.) כאשר התמקמנו בצריפים השבדיים, הזמנתי ליום הולדתי את כיתתי וכתה מתחתינו. דודתי, שהיתה לה נפש אומנותית, הכינה עשרות סנדוויצים זעירים, שכל אחד מהם היה מקושט בצורה שונה. היא עבדה על זה שעות רבות. דודתי לא האמינה למראה עיניה ,כאשר ה"צברים"התחילו ב"קרבות-הבוטנים" שחלק מהם נפל על הכריכים. היא נשבעה שלא תעשה אותם יותר, אבל שנה אחרי היא נשברה והכינה אותם שוב למעני. דודי, שגידל בוטנים הבטיח לשלם לי ולאחותי, אם נעזור לו להפריד את הבוטנים מהגבעולים. דודי, שאהב "למתוח"אותנו בכל הזדמנות, אמר לאחותי הקטנה שלא ישלם כי זה לא מספיק נקי. היא מאד כעסה ואמרה שתדביק את הבוטנים בחזרה, הדוד "נשבר" ומיד שילם. כאשר בגרנו והיינו בכתה ז,ח, (במסגרת הנוער –העובד היינו עושים קומזיצים בדיונות ליד כביש תל-אביב. היינו "סוחבים"מהמשקים שלנו עופות, תירס, תפו"א, צולים ואוכלים. שרים שירי מולדת. זה היה כף אמיתי, אלא שעלי היה לחזור ב11 בלילה. אולצתי לחזור לבדי לשכונת היגוסלבים שהיה בקצה המזרחי של הכפר. בדרך היה פרדס נטוש וגמל מסכן לא מטופל. פעמים רבות שמעתי רשרושים וראיתי סיגריות דלוקות ולמחרת נעלמו סוסים ופרות, שנגנבו ע`י ערבים מעבר הגבול. כך נגנבו גם הסוס והפוני שלנו. למזלנו תפסו את הגנבים עוד לפני שחצו את הגבול. כאשד סיפרתי לאבי על הפחדים שלי, הוא הסכים שאשאר עם כל החברה, ואחזור עם כולם הביתה.

אני, משום מה, החלטתי ללמוד בתיכון בנתניה ולא ב"תיכון-חדש" בתל-אביב, כשאר בני כיתתי וזה היה משבר גדול עבורי. הגעתי לבי`הס לבושה בשמלת קיץ בודדה, וחצאית חורף אחת בלבד. זה היה תיכון של "ציוניים-כלליים", שבו למדו כל ילדי היהלומנים וותיקי נתניה העשירים, שהחליפו בגדים כל יום, דברו עברית שוטפת, כאשר אני גימגמתי את השפה. כולם הכירו היטב זה את זה ואני הרגשתי בדידות. מחצית מהלימודים לא הבנתי ולא היה מי שיסביר לי.
הימים המאושרים בחיי באותם הימים היו, כאשר הקרינו סרטים אולי אחת לחודש, על קיר מחסן התערובת המשותף."כל הכפר "התייצב עם הכיסאות מהבית לראות סרטים. אילו היו סרטים בלתי נשכחים כמו:"התאווה לחיים". על חיי ואן גוך או "מולן-רוז`". מהחגים הכי אהבתי את חג השבועות, כאשר הבאנו ביכורים בסלסילות עם אפרוחים, פירות, ירקות ועוגות.הטנאים נמכרו למרבה במחיר. היתה גם הצגת סיום גרנדיוזית בסיום כתה ח`. שם ההצגה: "בגדי המלך החדשים" של אנדרסן, שהמנהל א.מרקוס ז"ל ביים בעזרת במאי מהבימה. בקיץ, בשבתות היינו כמה משפחות (בעקר 2 הבוכוולדים, בריינר, בש וגרין) נוסעות בעגלות רתומות לסוסים לחוף "סידני-עלי", עמוסי מזון ושם היינו מבלים עד רדת החשכה בשחיה, משחקי-כדור והמבוגרים במשחקי-קלפים. היתה זאת עבורי ילדות מלאת קסם, למרות המחסור וקשיי הקליטה. תקופה שנטעה בי אהבת-מולדת. נדודי הרבים בעולם חיזקו את הקשר לארץ ואי יכולת לחיות בשום מקום אחר. לאחר 7שנים של עבודת-פרך עברו הורי לגור בנתניה. אבי נפטר לפני 28 שנים ואמי נפטרה שלש שנים אחריו. הצריף ברשפון נמכר ב1000 לירות לבדווים בסביבות ערד. דודי ודודתי נשארו בכפר עד יומם האחרון. לח`ול לא נסעו אף פעם, כי דודתי שרה פחדה שאם תעזוב את הארץ לא תשוב אליה. הם היו הראשונים שמכרו-החליפו את המשק שלהם ליעקובי קניגשטיין ונותרו רק עם משק עזר כאשר כבר לא יכלו לעבד את האדמה. עליהם ניתן לאמר:"בחייהם ובמותם לא נפרדו", כי לאחר שדודי נפטר ממחלה קשה, לאחר 4 ימים לפטירתו היא סדרה את הבית, התלבשה יפה התישבה על הספה בסלון ופשוט מתה! היא לא יכלה לתאר את חייה בלעדיו.

אפילוג
אחרי הצבא (הייתי חובשת) נסעתי ללמוד בח`ול בבלגראד ,פריז ולונדון.למדתי פילולוגיה, עבודה קהילתית. אני מורה לאנגלית וצרפתית ועובדת קהילה. עבדתי במקצועות אלה בארץ ולימים למדתי גם סחר בין-לאומי ,תיירות (תפעול וליווי קבוצות). אומנות (מורה לקרמיקה ואמייל). עבדתי בכל אחד מהתחומים האלה. כעת בפנסיה, אני עוד עוסקת בתרגום בארבע שפות. ב1971 התחתנתי בקנדה (מונטריאול) עם "יורד" ממוצא יגוסלבי, חזרנו ארצה וכאן נולדה בתנו היחידה שירה, (המשמשת כמנהלת סניף"Human Rights Watch”- ארגון בין-לאומי לזכויות אדם באר"הב. בעלי היקר נפטר לפני 4 שנים לאחר השתלת לב. מזה חצי שנה אני נשואה ושוב עם מישהו ממוצא יגוסלבי. אני גרה מזה 20 שנה בנתניה. אחותי התחתנה עם רפי פרופסור בטכניון. יש להם 4 ילדים, שני בנים ושתי בנות תאומות והם חיים בטבעון.

ענת(אנטוניה) בוכוולר-רומן נתניה רח` צנחנים 09-8618606.