עדות של אפרים דרע מהשבי במלחמת העולם השניה
16/08/2016
תורגם ע"י אריה ניר
"חווינו" במחנה הזה את ביקורו של הימלר שבא כדי לפקח אישית על ביצוע ההוראות ביחס לשבויים היהודים. במסדר לכבודו הוצגו לפניו "נציגים" של יחידות צבא המושבות הבריטיות. אני ועוד שלושה יהודים הוצגנו בפניו במילים: "הנה כאן, החזירים היהודים". הימלר הבטיח לנו לתלות כל אחד מאתנו על ענף גבוה, והאשים אותנו בבגידה. כך חיינו בפחד מוות וטרור. אחרי כששה שבועות היינו צריכים לצעוד 50 קילומטר כשהתייחסו אלינו כמו אל בקר.
צעדנו בהרים ללמיה, שם הכניסו אותנו בקבוצות של 60 איש לקרונות רכבת המיועדים לבקר, כל זה ללא אוכל, והובילו אותנו במסע של ימים אחדים לסלוניקי. בסלוניקי הוציאו אותנו מהקרונות במכות של קתות רובים, והובילו אותנו למחנה שבו נחשפנו לטרור ולאיומים קשים אף יותר מהמחנה הקודם. כל מה שהיה לנו נלקח מאתנו. אחרי חודשיים הועברנו שוב באותם תנאי רעב ובקרונות הבקר לולפסברג. את צרכנו נאלצנו לעשות בתוך הקרונות. משם הועברתי עם עוד כ-1000 חברים במסע רגלי שנמשך שלושה ימים בשמש קופחת למרבורג.
במרבורג קיבל אותנו מפקד המחנה באמירה שבכוונתו להפוך את המחנה למחנה ריכוז שממנו אף יהודי לא יצא חי. כך הועברנו לגטו מרוחק כחצי קילומטר מהמחנה המקורי, וסבלנו את כל הסבל שאפיין מחנות ריכוז.
אפילו היום, אחרי 13 שנה אינני מצליח למצוא את השקט הנפשי על מנת לספר אפילו לקרובי על העינויים הגופניים והנפשיים שעברנו שם. אחרי חודשיים בערך גילה אותנו הצלב האדום שמחה בתוקף על מצבנו, אך אז כבר דמינו לשלדי אדם.
משם הועברנו ללנסדורף. בסטלג הזה קבלנו לראשונה חבילות של הצלב האדום, אך קבלנו אותן בתוספת מילים שהחבילות האלה אינן מגיעות ליהודים, ורק אחרי שהשבויים האנגלים הלא-יהודים סרבו לקבלן אם לא נקבלן גם אנחנו – קבלנו אותן. בינתיים הגיעה פקודה מהשומרים שעלינו לפתוח את כל קופסאות השימורים. כך נאלצנו לאכול אותן מיד או להניח להן להתקלקל. פרוש הדבר היה לרעוב שוב עד החלוקה הבאה.
מהסטלג הזה נשלחנו לעבודות שונות. למרות שלפי הסכם ז`נבה, הייתי משוחרר מעבודה פיזית מתוקף דרגתי הצבאית, נשלחתי לארנפוסט לעבוד בבניית תעלת-היטלר. הייתי גם אחראי על חלוקת האוכל והיו לי על כך עימותים עם מפקד המחנה, לדוגמה יום אחד הגיעה משאית עם משלוח לחם, והשבויים היהודים לא פרקו את המשא מספיק מהר. המפקד הגרמני ציווה לזרוק את הלחם מהמשאית, ואמר שהחזירים היהודים יאכלו את הלחם ישר מהזבל. למרות תלונות חוזרות לצלב האדום, האחראי על העבודה לא העז להתלונן אצל מפקד המחנה.
משם הועברתי לנוידורף ויותר מאוחר לטרנוביץ, פייסטרנכן ולקלייביץ. במחנה הזה נבדקו כל השבויים בדיקות ריאה. הרופא סרב לקבל אותי כמתרגם, בטענה שכל היהודים דוברי גרמנית. על הערתי שאנחנו שבויים בריטים ולא כולם מדברים גרמנית נענשתי כמסית, והעונש היה כליאה בבונקר לשבוע ימים.
במקום הזה הייתי שוב אחראי על הכלכלה, אך פוטרתי על-ידי מפקד המחנה שלא הסכים שיהודי יהיה אחראי על הכנת האוכל ועל חלוקתו.
אחר כך הועברתי לברברק, שם עבדתי בבית-חרושת לנשק ולתחמושת. שם היה רב סמל אנטישמי במיוחד. בעקבות מריבה בין העובדים, ניסיתי כאחראי על השבויים היהודיים לתווך בין הניצים. הרב-סמל שלף את אקדחו והבטיח לעשות לי מה שהיטלר עשה בגרמניה ליהודים. רק הודות להמלצה של אחד העובדים יצאתי חי מהמצב הזה. במקום הזה נשארתי עד ינואר 1945.
כשהתחילה המתקפה הרוסית והנסיגה הגרמנית, התחלנו במסע של שלושה חודשים לאורך 1600 קילומטר, בשלג ובכפור. רבים לא שרדו את המסע. החלשים שבינינו שלא הצליחו ללכת נורו למוות. בכל יישוב שהגענו אליו הציגו אותנו: "הנה החזירים היהודים האשמים בכל!" כך הגענו לציגינהיים, מקום שסמל אחד רצה להרוג אותי כי אני כמתרגם "כמו כל היהודים" מזייף את דבריו. רק בהתערבותו של כומר אנגלי זכיתי לא להירצח יומיים לפני ששוחררנו על-ידי הצבא האמריקאי ב-29 באפריל 1945.
כל תקופת השבי לא הכירו בנו כשבויי מלחמה, והתייחסו אלינו רק כאל יהודים – יחס כמו אל חיות. הגרמנים התעלמו לחלוטין מהסכם ז`נבה. נוסף לזה היינו חשופים לעינויים, למכות, לרעב קשה ולעבודת-פרך, ורק הודות למאמצים ולדאגה של הצלב האדום שרדנו את התקופה הזאת.
ארבע שנים חיינו בפחד-מוות וטרור.
העדות בגרמנית
