מושב רשפון
מושב רשפון
חסר רכיב

בן דרור לאה ויהושע – שרה ורמי

בן–דרור לאה ויהושע
משק מס` 11, רח` השקד 17

בערבו של יום חורף גשום בחדש נובמבר 1955 הגענו מביה"ס אשל הנשיא שבנגב למושב רישפון,
אתנו ילדה בת 5 ובן בן 9 חודשים. באותם ימים לא היו כבישים בכפר והמכונית עם המטלטלים המעטים שהיו לנו התקשתה להגיע לאחד מהצריפים השוודים שעמדו בשורה אחד ליד השני. זאת הייתה שכונת ההרחבה של רישפון ושוכנו בהם בעיקר עולים מיוגוסלביה. בגלל הבוץ והקור היה קושי להעביר את החפצים מהמכונית לצריף והשכנים שבקושי הכרנו עזרו לנו ככל יכולתם.
החשמל היה מנותק ולא יכולנו להרתיח מים וכו` לילדים וכך הלכנו לישון בחשוך ובקור.
זאת היתה קבלת הפנים ביום הראשון להגיענו לרישפון.

אני עליתי ארצה בתור ילד קטן מאוקראינה של ימי פטלורה הידועים לשמצה. כמובן שעברנו בגבולות אסורים ואחרי עמל רב הגענו לירושלים, שם עבדו אבי ואחיו בבנין, אבל היה חוסר עבודה וההורים החליטו לעבור למושב עטרות ע"י ירושלים. זה היה כפר בלב אוכלוסיה ערבית שכל הזמן הציקה לנו אבל המקום היה יפה והאנגלים עוד שלטו בארץ, מזג האוויר היה קר ומתאים לפרות הולנדיות ואותן הכן גידלנו.
בגיל 16 יצאתי ללמד בביה"ס כדורי ע"י הר-התבור למדתי במחזור ד` גם רבין ז"ל למד באותה הכתה, האנגלים לקחו את ביה"ס תחת חסותם וכך יכולתי לסיים את הלימודים. בסיום הלימודים התגייסתי למשטרת הישובים העבריים ובעברנו מעטרות לכפר ורבורג שע"י באר טוביה, בכפר ורבורג הכרתי את אשתי לאה ניצולת שואה שעלתה מבוקובינה – רומניה והתחנכה בקיבוץ נען והתחתנו.

כעבור שנה נולדה הבת הבכורה דליה ואנחנו החלטנו להתגייס למשימה לאומית ויצאנו לנגב ע"י באר- שבע להקים שם ביה"ס חקלאי לילדי עולים חדשים ביה"ס "אשל הנשיא", והוא אמור היה לתת לעולים החדשים מושג בחקלאות. בשנת 1955 נולד הבן רמי והיינו משפחה קטנה, הבת דליה גדלה ולא היה שם גן ילדים או כדומה כך שחיפשנו לעבור לאיזה מקום יותר מבוסס, הגענו לרשפון.

ברשפון התפרסנו מגידול ירקות, פרדס ומטילות, כל הענפים הללו לא הכניסו סכום שמספיק לכלכלת המשפחה. נטעתי גם חלקת אבוקדו, בשטחים הנמוכים שלנו, הכל קפא בחורפים ההם, ובלית בררה יצאתי לעבודת חוץ כמדריך חקלאי בסוכנות היהודית, בכפרים של עולים חדשים באיזור רעננה וגוש תל-מונד ניצני עוז ועוד. כדי להגיע לעבודה בכפרים נסעתי יום-יום ב-3 אוטובוסים הלוך וחזור, בערב כששבתי מהעבודה בחוץ עוד הספקתי להעביר את התוצרת החקלאית שלאה אספה במשך היום "לריכוז" ומשם זה נשלח לתנובה .
לאחר 9 שנים מבואנו לרשפון נולדה ב-ה` באייר 1964 איריס בתנו הקטנה, ובאותו זמן בדיוק גמרו לסלול את הכבישים בתוך הכפר, חגגנו את הולדת הבת וגמר סלילת הכבישים בתאריך יום העצמאות של מדינת ישראל, מתנה יפה.

לאחר 17 שנה שעבדתי בהדרכה, החלטתי לחזור למשק, את לול המטילות החלפנו בגידול הודים לבשר.
היה צורך לבנות סככות יותר גדולות ובנינו אותם בכוחות עצמנו, היה צורך להשקיע הרבה כספים במבנים, בסידורי שתיה אוטומטים ובחלוקת מזון אוטומטית. קנינו מכלים גדולים למים, מיכל גדול לתערובת, קבלנו אפרוחים בני יום ושיווקנו אותם בהגיעם למשקל המרבי, היה קשה להתרגל לכך שבכל בוקר אספנו כמה הודים מתים וכמה פצועים מהמלחמות ביניהם.

ההשקעה בכספים ובעבודה הייתה גדולה מאוד ורק אחרי השיווק אפשר היה לדעת מה נשאר בתור רווח, ולא תמיד נשאר רווח, היו דגירות בלתי מוצלחות וכאלה מוצלחות יותר. בסופו של דבר גם ענף זה גווע לאיטו והפסיקו לגדל הודים לבשר. את הסככות הריקות סגרנו והפכנו אותן למחסנים, לאכסון סחורות כל שהן. מהשכירות עבור המחסנים אנו מתקיימים ובזה נסגר המעגל החקלאי שלנו.

בתנו הבכורה דליה גרה באמריקה נשואה למיקי והם הורים לדנה ודורון, עובדת כמורה.
הבן רמי נשוי לשרה הורים לאלעד נתלי ודניאל, הוא בן ממשיך במשק וגר בו, עוסק בתחום הנדל"ן.
הבת איריס נשואה לגילי הורים לסהר ונור, עוסקת בעריכה דיגטלית וגרה בגבעתיים.

הספור תם אך לא נשלם,
יהושע בן-דרור
חסר רכיב