בריינר ברוריה ויצחק – כוכבית וראובן

אחרי מלחמת העולם בשנת 1945 חזרנו אני ואחותי מהתופת הגדולה חזרה ליוגוסלביה, זה מה שנשאר ממשפחתנו הגדולה.
היינו צריכות להתחיל חיים חדשים, מציאת עבודה ומגורים.
אחרי זמן מה אני ואחותי נשאנו, וב-1948 (דצמבר) עלינו ארצה.
הגענו בקבוצה של כ-30 משפחות שהתארגנה לעלייה.
הגענו לחיפה באנייה אחרי תלאות בים שארכו שבועיים.
מחיפה הועברנו לבית עולים בבאר יעקב.
לי כבר הייתה בת קטנה כבת שנתיים (שושנה).
לבאר יעקב הגיעו משלחות מקיבוצים ומושבים כדי לשכנע לעבור להתיישבות אצלם.
ביניהם היו שני נציגים ממושב רשפון –בן שפר וגץ; הם הציעו\\הבטיחו מקומות עבודה ומגורים זמניים שבעתיד יהיו מגורי הקבע שלנו אם נרצה.
הקבוצה שלנו לא הכירה את נושא החקלאות מהבית אבל זו הייתה ההצעה הכי נראית לנו.
התארגנה קבוצה מבינינו ילדי בצ`קה טופולה ונוביסד (יגוסלביה) וכשהגענו נקראנו "היגוסלבים".
בהתחלה הגיעו רק הגברים לעבודה ובהמשך הכשירו את המעבר של המשפחות לכאן לתקופה זמנית.
כך נהיינו עם הזמן לתושבי קבע.
העבודה הייתה קשה אבל עם כל הקשיים התגברנו על הכל וקיבלנו מוטיבציה להקים כאן חיים חדשים.
היה כאן בית ערבי נטוש (בית עבד) עם הרבה חדרים ,שם שיכנו אותנו(כמה משפחות )בחדרים אנחנו גרנו בחדר אחד 5 אנשים אנחנו אחותי עם בעלה בחדר השני משפחת בש, שיינפלד איצה וואמה ומשפחת לנדאוי.
שולחן האוכל היה משותף וכלל גם את הסנדלריה של קרלו בש ופתילייה לכל המשפחה ושם כל אחד בישל את ארוחתיו.
בוכולד ויקטור עם הבנות, אחיו בוכולד לאו ואישתו ובשלישי גבור צבי עם אישתו ובתו חוה.
הגברים יצאו לכל מיני עבודות: בעלי יצחק עבד אצל ברנר במושב אני עבדתי במשק בית אצל מי שהתאפשר, שבוע אני ושבוע גברת בש. כך שמרנו לחלופין על הילדים שלנו.
כששושנה הייתה בת 3 שנים חגגנו לה כאן את יום הולדתה הראשון בארץ (שנת 1950) זו גם השנה שהתחילה ללכת לגן הילדים ונהיה יותר קל.
עבדנו בילינו ותכננו את העתיד.
כעבור 4 חודשים מאז שהגיענו לכאן קרתה הטרגדיה הנוראה ביום העצמאות הראשון של המדינה אותה חגגנו כאן.
הוחלט שתתארגן הסעה בטרקטור עם עגלה נגררת לחגוג את יום העצמאות בהרצליה. בעלה של אחותי רודולף מנהיים הועסק כאן כנהג טרקטור ולכן הוא נהג גם בנסיעה הזו להרצליה. בנסיעה זו קרתה תאונה והטרקטור התהפך והוא נהרג במקום.
היו גם פצועים קלים בתאונה אבל הם ייצאו בשלום מהמקרה.
זו הייתה מכה קשה לאחותי לנו ולכל אנשי המושב. אבל החיים המשיכו. עבדנו נהיינו חקלאים עצמאיים,גידלנו ירקות בארסוף ומעבר לרכבת.
עם הזמן הועברנו למגורי קבע, באזור הדרומי של המושב הגובל עם כפר שמריהו הוקמו לנו צריפים שבדים. בתקופה הזו לא היה לנו עוד חשמל, גרנו עם עששיות נפט ששמשו לתאורה ורק בשנת 1953 חברנו לרשת החשמל. בשנה זו גם נולד בנינו ראובן שגר כאן עד היום, עם אשתו כוכבית ושלושת ילדיו, עומר טל ודנה.
המעבר למגורי קבע היה מהול בעצב ושמחה. אחותי עברה לגור בשכנות אלינו לבדה. עד שברבות הימים הכירה את בעלה החדש הם נישאו, גרו כאן תקופה קצרה ועברו אח"כ לגור בתל-אביב.
כעבור זמן לא רב המשק נמכר למשפחת פפרקון והוא מכר אותו אח"כ למשפחת ונציה וזה מכר אותו אח"כ למשפחת קריסטל חנוך.
בשנת 1967 אחותי עזבה את הארץ עם בעלה ועברה להתגורר בארה"ב ושם גם נפטרו לפני זמן מה.
אנחנו עסקנו בחקלאות הרבה שנים ואם הזמן הפסקנו ונטענו בשטח החקלאי פרדס שבו טיפל בעלי, אח"כ התחיל לעסוק לפרנסתו במכירת ירקות ועם הזמן פתח חנות ירקות בנוף ים ושם גם אני עבדתי איתו.
בעלי עבד קשה ובחריצות וכשהגיע לגיל 70 מכר את החנות המשיך בטיפול בפרדס ועסק בחלוקת עיתונים, עזר בהסעות הנכדים, הלך למועדון ועזר למי שרק יכול היה ועד שיום אחד בהגיעו כמעט לגיל 80 חלה במחלה קשה ונפטר תוך זמן קצר ביותר.
בריינר יצחק: 12.09.1914-1994
בריינר ברוריה: 07.12.1921
בריינר שושנה: 21.01.1947
בריינר ראובן: 04.04.1953
בריינר כוכבית 17.11.1957