חסר רכיב

גולדשמיד מאיר

18/08/2016
משק גולדשמיד
רח` הפרחים 33

זיכרונות מרשפון מהשנים: 1946-1948
התבקשתי לכתוב זיכרונות משנים אלה, בהן גרה משפחתי ברשפון ואני למדתי שם בבית הספר, בכיתות ה` עד ז`. כמעט שישים שנים עברו מאז, וכמו שקורה בכל פעם שמעלים זיכרונות מהעבר, העבר מצטייר באור חיובי ובצבעים ורדרדים. ברור שלא ניתן לזכור מאורעות מלפני כחמישים שנים במדויק ובפרטי פרטים, על כן אני מתנצל מראש על טעויות ואי דיוקים.
א. בית הספר
במקום בו היה בית הספר נמצא היום "בית גופרמן", למדו בו עד כיתה ז`. איני זוכר את מספר התלמידים, אולם המבנה הספיק, כל שתי כיתות למדו באותו חדר. חבר המורים היה מצומצם וזכורים לי המורה אהובה של הכתות הנמוכות, המורה יעקב קולודני שלימד את כיתות ד`-ה` ואבי שלימד את הכיתות ו`-ז`. המשך הלימודים נעשה אז בהרצליה או בכל מקום שנבחר על ידי ההורים.
אני התחלתי ללמוד בכתה ה`, שישבה יחד עם כתה ד` באותו חדר. הואיל ולפני לימודי ברשפון למדתי בבית הספר בצופית, בו שררה משמעת רבה, הייתי מאד מופתע מהתנהלות הכתה החדשה. יעקב קולודני לא הצליח להשליט סדר ומשמעת וכל התלמידים התפרעו והפריעו כהוגן. למרות שהייתי בנו של `מנהל בית הספר`, לקחתי חלק בכל ההתהוללות והשמחה הייתה רבה. כאדם בוגר, נראית לי היום ההשתוללות הזאת כמעשה אכזרי, שכן פגענו קשות במורה וכמובן שהספק הלימודים שלנו היה אפסי. אם איני טועה, בסוף השנה עזב המורה יעקב קולודני, איני זוכר מי החליף אותו. אני עברתי ללמוד בכתה שהמחנך שלה היה אבי ושם המשמעת הייתה סיפור אחר, מוקפדת ביותר. הקושי היחיד שהיה לי ללמוד בכיתה שאבי חינך, היה הצורך להחליף את הכינוי הרגיל `אבא` בשמו הפרטי `מאיר`, כיון שכך פנו אליו כל התלמידים. מחנך הכתה לימד את מרבית המקצועות לרבות אנגלית והתעמלות.
בית הספר סבל ממחסור במורים מקצועיים, וזמן מה לא היו מורים להתעמלות או לאנגלית. בשנת 1947, כשהייתי בכיתה ו`, לימד אותנו אנגלית והתעמלות מורה שהגיע על אופנוע Jawa אדום, מרמת השרון. האיש ארגן את מופע הבכורים בחג השבועות וכל הכיתות הגבוהות למדו לרקוד ולקפץ לצלילי השיר שיבולת בשדה, תוך נענוע באלומת שיבולים קטנה – אירוע זה חרות בזיכרוני כאחד המופעים המשעשעים ביותר. זמן קצר לאחר שבועות נעלם המורה ועד סוף כיתה ז` לא למדנו אנגלית ולא התקיימו שעורי התעמלות.
בשנים בהם היה אבי המחנך שלי, הלימודים היו ברמה גבוהה והמשמעת הייתה מלאה. שלושה מקצועות נלמדו בהקפדה מיוחדת: חשבון, תנ"ך וחיבור. היום היינו אומרים שהמורה הקפיד להעניק לתלמידים "ערכי יהדות" שכן ערב כל חג היו שיחות מיוחדות על משמעות ומנהגי החג במסורת שלנו.
משום מה, ולא זכור לי מדוע, הייתי מעוניין ללמוד אנגלית, למרות שלא היה מורה בבית הספר. מצאתי לי מורה לאנגלית מבין אחד ההורים של חברי המושב שהגיעו לארץ מגרמניה, אדון קופה, אביה של תמרה דרע (דרייפוס). מצאתי עצמי בא פעמיים או שלוש בשבוע לביתם של זוג קשישים חביבים במיוחד, שהיו מופקדים על התחזוקה של הספרייה במושב, שהייתה בביתם. הסכמנו בינינו שתמורת השיעור אסדר את הספרים על המדפים, הייתי לומד אנגלית במבטא ייקי שעה, מסדר ספרים שעה ומקבל עוגה טעימה וחמה. היה תענוג למוד אנגלית ולעבור על הסדרה של ספרי לימוד שנקראה “readers” .
ב. ילדות
בחודש יולי 1946 עברה משפחתי משדה ורבורג למושב רשפון. אבי, מאיר גולדשמיד, קבל עליו את התפקיד של מנהל בית הספר במושב. הייתי אז כבן 11. משפחת מנהל בית הספר קבלה שיכון זמני בבית שהייתה בו קודם לכן מזכירות המושב ומשום כך היה בבית הטלפון היחיד של המושב. המיוחד בטלפון זה היה היותו מחובר בקו סגור לקיבוץ שפיים, לכפר שמריהו ולנקודה בהרצליה. החיוג נעשה על ידי סיבוב ידית וניתן היה להאזין לכל השיחות. במשך הזמן התגלה שאני מאזין לשיחות ולפעמים עוד לפני שהחלו לשוחח היה אחד המטלפנים צועק: "שמואל תרד מהקו". לאחר כשנה עברנו לבית אחר, שהיה ממוקם בשכנות למרפאה ופרשת ההאזנות לטלפון הסתיימה.
כאמור היינו שכנים של המרפאה והכרתי מקרוב את דר` כהן, הרופא המופלא של המושב והאזור. התיידדתי עמו וזכיתי שהיה מלמד אותי כיצד משתמשים במיקרוסקופ וכיצד מזהים חיידקים. אחת המחלות שחלו בה הילדים הייתה קדחת המערות, שנדבקו בה בזמן ביקור במערות הגבעות הכורכר שמסביב לכפר. דר` כהן היה יושב ערבים שלמים ובודק את הדם שהתקבל על זכוכיות מחולים חשודים. ערב אחד קרא לי בדפיקה על החלון והזמין אותי לראות את הנעשה בדם שלי, לא היו שם חידקי קדחת, אולם הוא הציג לי את הכדוריות האדומות והלבנות וגילה לי כיצד צובעים תאים כדי לזהותם. זה היה שיעור חשוב ראשון בבקטריולוגיה. כלי התחבורה של דר` כהן היה מיוחד במינו, כירכרה וסוס.
חברי הקרובים ביותר היו ראובן רובינשטיין ואלי גלובוס (זיכרונם לברכה). חברי אחרים היו דוד גופרמן (ז"ל) פטר להן, שלמה פשצנר (זמיר כיום) ושכנתי צפרירה רוזנטל. החברות הייתה הדוקה ביותר ומרבית הזמן שלאחר בית הספר בילינו יחד, כילדים נהנינו מחופש בלתי מוגבל.
אלי ואני נהגנו לשוטט מסביב למושב ובעיקר ללכת מערבה לכיוון הים. ראובן זכור לי כתלמיד בעל כושר הכתיבה הטוב ביותר, החיבורים שלו היו מצוינים. אבי מחנך הכתה נהג להקריא קטעים מיוחדים מהם כדי להראות לנו כיצד צריך לכתוב ולהתבטא. אביו של ראובן היה שרברב המושב, אולם היה גם איש ספר, הוא חתם עבור בנו על סדרת ספריית נעורים של עם עובד וכך זכיתי לקרוא את מיטב ספרות הנוער שהופיעה אז. ראובן היה גם צריך לעזור לאביו והרבה שעות בילינו בחריטת תבריגים על צינורות ההשקיה. הפרס היה גניבת חתיכות קרביד, ששימש להפקת אצטילן לריתוך והכנת טילים מקופסאות שימורים שהונעו על ידי אצטילן. רק נס היה שאף אחד מאתנו לא איבד עין או אצבעות. כל מה שנותר לי מתקופה זאת הוא ידע בסיסי בעבודת השרברבות.
עם אלי שחקנו במשחקי מלחמה. ימים ושבועות נהלנו קרבות דמיוניים בשדות שמסביב למושב. כשנודע לי לאחר שנים רבות שאלי היה קצין שריון הדבר נתפס על ידי כמובן מאליו.
משפחת פטר להן הייתה מיוחדת במינה ושונה מהאחרות. ההתנהגות בבית הייתה אחרת, הייתה הקפדה על התנהגות נאותה בצורה שלא משתמעת לשני פנים. אהבתי מאד לבקר שם.
שלמה פשצנר היה היריב למשחקי שח, בדרך כלל הוא ניצח. קנאתי בו קנאה עזה כשהחל ללמוד כינור ולא פעם הלכתי אתו לבית המורה שלו, אלן מנהיים, שהיה בארסוף, קבוצת בתים מחוץ למושב .
לפני מלחמת השחרור הגבול היה הכפר הערבי סידנא עלי. נהגנו להתמקם על גבעות הכורכר ולצפות בדייג בים על ידי חומרי נפץ. הדייג היה אוסף את הדגים שנהרגו בפיצוץ וצפו על המים, מעמיס אותם בתיבה על חמור והולך למכור אותם ברשפון או בכפר שמריהו. הדגים המטוגנים שאמי נהגה להכין מהם היו טעימים ביותר.
מסביב לרשפון היו גם מאהלים של בדואים. בחורף 1947 הייתה בצורת קשה בנגב וממשלת המנדט העבירה בדואים מהנגב לסביבת רשפון. נשים עם כדים על הראש נהגו לבוא לחצרות ולבקש מים, הואיל וידעתי ערבית, הייתי משוחח אתם ומבקש בתמורה למים מצרך שהיה אז נדיר – פיתות. לעיתים רחוקות עברה בקצה המושב תהלוכה של כלה על גמל. הגמל היה מקושט בצורה יוצאת מהכלל, הייתה עליו חופה ובה ישבה נסתרת הכלה. למרות קרבת הבדואים, איני זוכר תלונות על גניבות או חבלות מצידם.
בניגוד לרוב הילדים אחרים שעזרו במשקי ההורים, לא יכולתי לעשות כך מכיוון שלהורי לא היה משק. חוסר המשק של הורי נפתר תחילה בעזרה לשכנים בגני הירק שלהם. בשנים ההם רשפון היה מושב חקלאי למהדרין: גידול ירקות וחלב. מהר מאד גליתי שניתן להרוויח כסף בעבודה בירקות אחרי הלימודים וכך במשך כשנתיים הועסקתי קבוע על ידי חיים ברנר, בכל עבודות גידול הירקות ובעיקר זכורות לי שעות ארוכות של עישוב בין הגידולים. בנוסף לכך דאגה אמי ששכן יחרוש את החלקה שהייתה סמוכה לבית ועליה הקמתי את משק הירקות הפרטי שלי, הירקות שווקו יחד עם כל אלה של המושב.
בסוף תש"ז ובראשית תש"ח נעשינו תלמידי כתה ז` לחברים בנוער העובד, המדריך היה דידי מנוסי והפעולות התנהלו על גג הצרכנייה, ליד חדר הנשק של הנוטרים. דידי היה מרתק אותנו בשירים ובסיפורים, תוך הנמכת קול שמענו על ההעפלה ועל הפלמ"ח, שמענו גם בקורת קשה על האצ"ל והלח"י שאינם סרים למרות המוסדות של הישוב. הפעילות בנוער העובד הוסיפה פן חדש ונופך מיוחד לחיים החברתיים.
היינו אחד מהבתים היחידים שבהם היה רדיו ואני זוכר היטב את שידור ההצבעה באו"ם, ב- 29 בנובמבר. עם סיום השידור נשמע רעש של צעדים ברחוב ואנשים רבים נהרו לכיכר שליד הצרכנייה. אבא סרב לצאת מהבית והיה ברור לי שהוא מתרגש משמחה וגם עצוב. בתשובה למבטי השאלה שלי, אמר: "היום יום גדול, יום לו פיללנו, אולם עתה יתחילו גם הצרות". לא הבנתי איזה צרות, אולם כבר למחרת היה ברור.
בסוף שנת 1947 או בראשית שנת 1948, התאריך המדויק לא זכור לי, משפחות במושב נתנו בית חם לקבוצת נערים ונערות ניצולי שואה, נדמה לי שהיו בני 13 עד 16. ילדים אלה היו כבני בית לכל דבר, קבלו חינוך והורגלו לעבודה חקלאית. היה לי חבר טוב מביניהם וצרפנו אותו לחבורה שלנו. בחורף של 48 נעלמו מאהלי הבדואים וערביי סידנא עלי הסתלקו. נערי וילדי רשפון נהרו לכפר העזוב, הריק והשומם וחפשו מציאות. עם ערב כשחזרנו הביתה הבחנתי בחרקים שחורים וזעירים לא מוכרים, לפני כניסתי הביתה שאלתי את אמא מה אלה. בתשובה היא הדפה אותי לחצר וצעקה באידיש "פליי", כלומר פרעושים. התפשטתי ערום בחצר, כל הבגדים נשטפו בנפט וכך גם שטפו אותי. הסתבנתי פעם אחר פעם וכל פעם שטפו אותי במים מצינור השקאה, עד שאמא החליטה שאני טהור. לא כך עשו כמה מחברי, שבעקבות זאת ערכו במשך שבועות צייד פרעושים במיטות ובבית.
ברצוני להזכיר כעת את ההפעלה של בית כנסת במושב בראש השנה ויום כיפור. זאת יוזמה של אבא שהביא למושב ספר תפילה וארגן באחד מחדרי בית הספר חדר תפילה. בשעה הראשונה של ראש השנה תש"ז רק אבא ואני היינו בבית הכנסת, אולם אז החלו אנשים לבוא ובהתארגן מניין החל אבא את התפילה, קרא בהמשך בתורה ותקע בשופר. זכור לי במעורפל שהיו אנשים שראו במעשה זה עניין פסול. אולם, הרוב במושב תמך בהקמת בית כנסת בחגים ובשנה שלאחר מכן הדבר נראה ברור מאליו.
ג. מלחמת השחרור ואחריה
בתקופת המאורעות שלפני מלחמת השחרור, נובמבר 1947 ועד מאי 1948, היו הכנות למלחמה העתידה. במרס 1948 נחפרו עמדות מסביב למושב, עמדות שהיו בנוסח עמדות ההגנה בשנות המאורעות ואנשי המושב חולקו לכיתות לפי העמדות. בפורים נערך תרגיל ומא"ז המושב, האבא של צפרירה, נתן רוזנטל תרגל ריצה לעמדות. הואיל והמושב היה פרוס על שטח גדול, נראה היה לי אז שאין כל אפשרות שאנשי המושב יגנו בכוחות עצמם על הכפר. כשאמרתי זאת למא"ז נתן רוזנטל, הוא גירש אותי משטח האימונים.
ביום שישי ד` באייר, לפנות ערב, האזינו כולם להודעה על הקמת מדינת ישראל, על ידי בן גוריון. באופן מוזר, ללא הודעה מיוחדת, הייתה במושב האפלה מלאה. משפחתי ישבה מחוץ לבית, כאשר אבא ואמא מעלים זיכרונות מהמלחמות אותם הם עברו. אבא נאנח ואמר שהוא רק מתפלל שבני הכפר המגויסים יחזרו בשלום, לא כולם חזרו.
לבני הנוער היה תפקיד של תורנות "רץ" בחדר הנשק של הנוטרים. מעולם לא נשלחנו אם איזו הודעה. הייתי יושב שם עם אמא ו"סוחב" כדורים של רובי הקרבין האיטלקיים שהיו שם. הייתה השבתה מלימודים ויכולנו לשוטט בכל המרחב שמסביב למושב שהתרוקן מתושביו הבדואים. שעות רבות ביליתי ליד מסלול המטוסים שנסלל בין רשפון לבין הים., היום אין כל זכר למסלול זה. שעות רבות בילינו ליד הגדר של שדה התעופה בהרצליה. אני זוכר היטב את הבוקר בו הביאו במטוסי דרגון רפיד את הילדים מסדום. אני גם זוכר כיצד חימשו את מטוסי הדרגון רפיד בחימוש פרימיטיבי להפצצה של רבת עמון. בחודש יולי, לאחר ההפוגה הראשונה, הפציצו דקוטות מצריות את המסלול. הפצצות פגעו בדיונות שמול המושב במרחק של קילומטרים רבים מהמסלול. עם זאת בבית שלנו, שהיה ליד המרפאה, נבעו סדקים בקירות.
חגיגת יום העצמאות הראשון, תש"ט, הסתיים באסון. ערב יום העצמאות חגג המושב במסכת, שחלק ממנה חיברתי אני בקטעים שלוקטו מחוברות במחנה. למחרת התארגנה נסיעה להרצליה, למצעד. הנסיעה נערכה במשאית, כנהוג בימים ההם ובעגלה רתומה לטרקטור. בירידה מאזור ב` להרצליה התהפך הטרקטור, שהיה הטרקטור הגלגלי הראשון של המושב והנהג שלו, שהיה עולה חדש מיוגוסלביה נהרג. נוסעי העגלה הנגררת עפו לצד הדרך ואני יצאתי חבול ומוכה.
בחודש אוגוסט נערך מפקד התושבים הראשון ואבי היה הפוקד. נלוויתי אליו במשך כל היום, עד שהמפקד הסתיים, קרוב לתשע בלילה. שני אירועים זכורים לי היטב: האחד היה ויכוח עם האבא של פטר שסרב לענות על השאלה "מהי הדת". היה קשה לאבי לקבל שיהודי לא יכול לקבוע שדתו יהודית, היום העניין הרבה יותר מובן. האירוע השני היה טראגי, קרוב לשעה עשר בלילה כשהיינו ליד הצרכנייה, נשמע קול של צרור יריות אוטומטיות, היה ברור שיורים ליד הבית בו גרנו בשנה הראשונה. כשהגיענו לשם מצאנו גבר חלל, ללא אוזניים וילד בוכה. הסתבר שזאת הייתה התקפה של מסתננים ערבים שהגיעו מכיוון המשולש חטפו את האישה ורצחו את הבעל, וייס שהיה מנהל הצרכניה. למחרת, באו לכפר חיילים וכשבועיים תגבירו את השמירה. לאחר חודש, חזר אותו מעשה תקיפה בבית קיצוני אחר. הבעל זלצהנדלר נרצח והאישה נחטפה. הפעם, שחרר מארב את האישה, אולם החוטפים הצליחו לברוח. היה ברור שקשה מאד לשמור על כל הגישות למושב, הפרוס על מרחב גדול מאד, אולם חברי המושב והחיילים שנשלחו שמרו לילות רבים אחר כך. מעשה חדירה שלישי סוכל באיבו ויותר לא סבל המושב מחדירת מסתננים.
חסר רכיב