חסר רכיב

מרקוס טינקה ואברהם

12/09/2016
בית מרקוס (משק עזר)
רח` הפרחים 11

הייתי תלמידת בי"ס יסודי, בכפר פוטוצ`ני שבפולין, עם פרוץ מלחמת העולם השניה. בהתאם להסכם, שנחתם בין רוסיה לבין גרמניה, נשארו הרוסים אצלנו במשך כשנה וחצי. החיים נמשכו כמעט כרגיל, עד לשנת 1941. אז פלשו הגרמנים והפכו את חיינו לגיהנום עד לשחרורנו, ע"י הרוסים, בסוף 1944. כואבים, רצוצים, וחסרי כל אך בעיקר מאושרים מכך ששרדנו, משפחה שלמה (הורי, שתי אחיותי הצעירות ממני ואני) את התופת, התחלנו לחפש את דרכנו העתידית. במשך ארבע שנים נדדנו, עם אלפי יהודים אחרים, ברחבי אירופה, בין רוסיה לפולין ולגרמניה, עד שהגענו למחנות העקורים בגרמניה. במחנה התוודענו לשליחים מהארץ ושרה, אחותי, ואני הצטרפנו ל"נוחם", שפירושו היה נוער חלוצי מאוחד, לקיבוץ, כפי שקראנו לזה. שם החלה להתגבש בתוכי ההכרה הציונית והשאיפה לעלות לארץ. כעבור זמן, רוב חברי הקבוצה עלו לארץ עם "אקסודוס". אחותי ואני נאלצנו לוותר על הרעיון כי הורי לא הרשו לנו לנסוע, בנות בודדות אחרי המלחמה, בלעדיהם. בינתיים פגשתי (בחתונה של מכרים) את אברהם, שהיה פעיל ציוני, לו נישאתי כעבור חצי שנה. שלושה חודשים לאחר שנישאנו עלינו ארצה, בשנת 1948. הגענו לנמל חיפה, ולאחר ששפכו עלינו די.די.טי. שלחו אותנו למחנה עולים "אגרובנק" בחדרה, שם שוכנו בצריף גדול עם עולים רבים אחרים. כעבור חודש עברנו לגור בתל אביב. שם נולדה ניני. הורי, שהגיעו בעקבותינו כעבור כחצי שנה עם אחיותי, קנו משק ברשפון. בו בזמן קיבל אברהם עבודה במושב כמנהל ביה"ס, ובשנת 1950 עברנו להתגורר ברשפון. אברהם אהב מאוד את חיי הכפר והשקיע את כל מרצו ויכולתו בהוראה ובחינוך. לצד ניהול ביה"ס, ששכן ב"בית עבד", והוראת התלמידים, הוא לימד עברית את העולים מיוגוסלביה, שהגיעו למושב, ויזם, בהמשך, את הקמת ביה"ס המשותף לכפר שמריהו- רשפון, והיה מנהלו הראשון. הוא היה מעורב בחיי התרבות במושב: ארגן חוגים, פעילויות, חגיגות וחגים, ערך את עיתון "בכפר", שחברים רבים כתבו בו, לימד שחמט בביה"ס וכדו`. אני הפכתי לחקלאית וגידלתי תות שדה ליצוא ולשוק המקומי במשך שלושים שנה. בארבע השנים הראשונות להגעתנו לרשפון הספקנו לגור בשלושה בתים: במזכירות, בבית בכר ובבית לוריא כיום, עד שבנינו את בית הקבע שלנו בו עברנו להתגורר ב-1954 עם ניני וורדה. בבית החדש נולדה, בהמשך, אירית. כידוע הימים היו ימי צנע אבל היינו מאושרים להיות בארץ, במדינת ישראל, אחרי השואה. אברהם נטע בכולנו את אהבת הארץ ואת הכמיהה להשכלה. בבקרים, לפני שהלך לעבודה בביה"ס היה עוזר לי בקטיף התות, מאוד נהנה מהמגע עם האדמה. כך גידלנו את בנותינו "לתורה ולעבודה". תודה לאל יש לנו נחת. ניני, נשואה לנחום, אם ל-2, סבתא "בהתהוות", מתגוררת בהרצליה, בעלת דוקטורט בחינוך, עוסקת בכך כל השנים. ורדה, נשואה לאבנר, אם ל-3, מתגוררת ברחובות, בעלת תואר שני במדעי הטבע, עוסקת בהוראת המדעים. אירית, נשואה לאלי, אם ל-2, מתגוררת בהרצליה, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, עוסקת בפסיכותרפיה. חבל שאברהם, שנפטר לפני כארבע שנים, לא ממשיך ליהנות מהמשפחה שהולכת ומתרחבת. יש לנו שבעה נכדים, נינה אחת ובדרך- נין. השנים חלפו להן, במהירות, תוך שהן שזורות בחיי הארץ, בעבודה, בדאגה לפרנסה, בגידול הילדים בהנאה מחיי המשפחה. עצוב שנשארתי לבד. באשר לעתיד- מייחלת לעתיד טוב יותר, בלי מלחמות ואם לא עם שלום מלא אז לפחות חלקי. אמן.
טינקה מרקוס
חסר רכיב