חסר רכיב

ניצן חנה וזליג

12/09/2016
משק חנה וזליג ניצן (צינמן)
חנה וזליג שניהם ילידי העיר קמניץ פודולסק שבאוקראינה.

זליג, יליד 1902, השתייך בנעוריו לתנועת "צעירי ציון" ועלה ארצה כחלוץ ב-1921. כאן עבד במקומות שונים, בסלילת כבישים, ייבוש ביצות – כתוצאה אף חלה מספר פעמים בקדחת. כן השתתף בהקמת פרוייקט החשמל של רוטנברג בנהריים ועבד בפרדסים, תחום שבו השתלם במקוה ישראל.
חנה עלתה לארץ ב-1922. השתלמה בסיעוד ועבדה בביה"ח בצפת.
בני הזוג נישאו ב-1927. זמן מה התגוררו בגבעת עדה, לאחר מכן עברו לגור ליד משפחתם בהרצליה. שם זליג עבד כמנהל עבודה בפרדסים וחנה עבדה כאחות בקופ"ח עממית.
בהיותם אידאליסטים, חברו לקבוצה שהחליטה לעלות להתיישבות ברשפון והיו בין מקימי המושב. הגיעו לשם עם בתם גלילה ובנם מתי, ושנתיים לאחר עלותם על הקרקע נולדה בתם דיצה.
למבנה הסטנדרטי של הבית ברשפון הצליחו להוסיף חדר ומרפסת ולהכניס את השרותים לתוך הבית מוקדם משאר המשפחות שהגיעו אתם.
מתי זוכר את העלייה למושב, אליו הגיעו עם חפציהם המועטים במשאית של פישמן – החבר היחיד שהיה לו רכב – מצרך נדיר ביותר באותה תקופה.
גלילה זוכרת את התקופה הראשונה במושב, את הזמנים טרם לול, שבהם התרנגולות הסתובבו חופשיות בחצר. זוכרת גם את הטבון שעמד בחצר ואשר אמא אפתה בו לחם.
כבר בהגיעם לכפר מתי נפעם מהמערות שברשפון. מאוחר יותר, בהיותם בתחילת שנות העשרה, הוא וחבריו ניכסו לעצמם את אחת המערות שבמרכז המושב, שרפו את תכולתה – למניעת קדחת המערות ובנו בתוכה מועדון, שם היו מבלים.
עד 1942 זליג המשיך לעבוד בניהול עבודה בפרדסים בהרצליה, לשם היה מגיע בעגלה רתומה לחמור. ב-1942, עקב מלה"ע השנייה שבעקבותיה הופסק יצוא ההדרים לאירופה, יובשו הפרדסים ועבודתו שם הופסקה.
החדר הנוסף שחנה וזליג הוסיפו לביתם שימש לאירוח אמנים ואנשי רוח שהגיעו לכפר. בתקופה הראשונה, על אף העבודה הקשה והמתישה, חברי המושב לא ויתרו על חיי תרבות והביאו מידי פעם מרצים ואמנים, ביניהם הצ`לן הידוע לימים יהויכים סטוצ`בסקי, השחקנים אליהו גולדנברג (אביו של דודו טופז) ויעקוב אינשטיין (אביו של אריק איינשטיין) וכן מרצים בתחומים שונים. וכיון שמכוניות (וגם כבישים) לא היו בנמצא, מה גם שלנסוע בלילה היה בלתי אפשרי מפחד הכנופיות שפשטו מידי פעם בסביבה – נשארו האמנים לישון במושב.
על השנים הראשונות ברשפון מספרת גלילה:
היינו ארבעה ילדים בני אותו גיל שנסענו כל בוקר לביה"ס העממי בהרצליה: טוליק (מקובסקי) אברהם (נומברג) ואני היינו בכתה ג` וטובה (בורנשטיין) בכתה ד` (עזבה כעבור מספר שנים את המושב עם משפחתה). האוטובוס יצא בשעה 7.00 משפיים, בדרכו אסף אותנו ואת ילדי הסביבה וכן נוסעים נוספים מכפר שמריהו ואזור ג`. ב-8.00 הגענו להרצליה. קטעים מהדרך היו חולות ולעתים קרובות שקע האוטובוס וכל הנוסעים בכוחות משותפים חילצו אותו. בזמן המאורעות הצטרף אלינו נוטר שנסע אתנו כל יום ובמקומות החוליים הוא צעד לפני האוטובוס ובעזרת דקר וידא שלא הוטמנו מוקשים. פעמים מספר קרה שהאוטובוס עלה על מוקש בין רשפון לשפיים, אולם עד כמה שזכור לי לא היו נפגעים.
בערבים למדנו מורס (בגיל 11-12) בעמדה שנבנתה מעל מגדל המים, משם העבירו וקיבלו מסרים במורס מההגנה בהרצליה. המדריכים שלנו בקורס היו ראובן ויעקב ברנר. בסיום הקורס השתתפנו בתורנויות בערבים. מאחר ועדיין לא הגיע הטלפון למושב , ניצלו שירות זה גם להזמנת מצרכים: לחם, בשר וכו` לצרכניה.
פעילות נוספת בשנים מאוחרות יותר (גיל 13-14) היה הגדנ"ע, שם התאמנו בת"ס ובעיקר בקפ"פ – קרב פנים מול פנים במקלות. פעמיים בחודש, בשבתות ,היינו הולכים להרצליה לאימונים, כמובן ברגל. בקיץ השתתפנו במחנה אימונים לילדי האזור, בו נוסף לאימונים הרגילים תרגלנו גם ברובה. אחד החניכים שהשתתף במחנות אלו היה אריק שרון בן ירקונה.
בתקופת המאורעות 36-39 הותקפנו ע"י כנופיות שירו לעבר המושב בלילות. לביטחונם של ילדי המושב, בעיקר הקטנים יותר, הוחלט להלין אותם במערה גדולה שנמצאה בחצרו של אייזיקוב , ששופצה ונוקתה לצורך זה. אינני זוכרת אם אמנם השתמשו בה. אני זוכרת שבלילות של יריות הושכבנו בבית על הרצפה.
יש להזכיר את חבר המושב גיאורג גץ שבזמן מלחמת העולם אסף את הנוער לביתו (היינו כ-8 בגילאים שונים) ומידי שבוע הסביר לנו את מהלכי המלחמה בחזיתות השונות בעזרת מפה גדולה עטורת דיגלונים שהית תלוייה בחדר.
מתי זוכר את מעצר אביו עם חברים נוספים מהמושב ע"י הבריטים בשנותיה הראשונות של רשפון. וכך ארע הדבר: חלק מחברי המושב יחד עם חברים משפיים עבדו בשנים הראשונות בגן של ליטוינסקי. השכר ששולם להם היה זעום והם התכוונו לשבות. ליטוינסקי שמע על השביתה המתוכננת והזעיק בריונים רביזיוניסטים לשבור אותה. תכניתו זו גונבה לאוזני הפועלים, והם, בגיבוי חברי מושב שלא עבדו במקום קידמו את פני הבריונים בטוריות והיכו אותם מכות נמרצות. המשטרה הבריטית הגיעה למקום ועצרה את כל המשתתפים בתיגרה למשך מספר ימים.
חנה, נוסף על תרומתה הרבה למשק, הקימה את המרפאה במושב. שנים רבות עבדה גם בכפר שמריהו ומספר שנים באזור ג`. לכפר שמריהו הגיעה בשנים הראשונות ברגל. בדרכה היתה מטפלת בילדי הבדואים ששכנו בין רשפון לכפר שמריהו, בעיקר זילפה טיפות בעיניהם החולות. מתי זוכר שכילד קטן היה בא לקראתה כשהיתה חוזרת בערב מהמרפאה בכפר שמריהו, כדי שלא תלך לבדה בחושך ותיתקל בכלבי הבדואים שרדפו אחריה בנביחות.
חנה היתה דמות מרכזית במושב, כונתה "חנה החובשת". נוסף על עבודתה הרגילה היתה למעשה גם אחות טיפת חלב, אחות ביה"ס והרוקחת בבית המרקחת. תמיד היתה זמינה בעת צרה, תמיד מיהרה וביצעה כל דבר במהירות ויעילות. דיצה זוכרת שפעמים רבות הוזעקה בלילות לטפל בחולה. היו מקישים על חלון חדרה והיא היתה מזנקת ומיד מוכנה להושיט עזרה. כשהגיעו מעפילים לחוף – מובן שהיא כאחות, היתה בין הראשונים שבאו להקבילם.
מאותם זמנים נשארו בזכרונה של דיצה האורות המעגליים המטרידים של הפרוז`קטורים של הבריטים וההקלה הרבה שהורגשה כשהם עזבו ונפסקו שיוטי הזרקורים המציקים בשמיים.
חנה, שזכתה להערכה רבה הן מצד הרופאים שעבדו אתה והן מצד אנשי המושב שטופלו על ידה, הפסיקה לעבוד בגיל 63 כשהרגישה שזיכרונה בוגד בה וחששה בעיקר מטעויות ברקיחת תרופות ובמתן תרופות למטופלים. היא נפטרה בשנת 1973 לאחר מחלה אכזרית.
זליג היה פעיל עד יומו האחרון. נוסף על העבודה במשק לקח עליו בשנותיו האחרונות משימה נוספת: קיבל לעבודה בפרדסי המושב נערים חוסים והיה אחראי עליהם. עשה עבודה זו במסירות ויעילות. זליג נפטר בדיוק ביום מותה של חנה, שש שנים אחריה.
גלילה ודיצה הקימו משפחות מחוץ למושב. מתי, שמילדות נמשך לחקלאות והיה קשור בכל נימיו למשק, הקים לאחר נישואיו לחדוה משק לתפארת בכפר. שלושה מחמשת ילדיו נשארו ברשפון.
חסר רכיב