חסר רכיב

סמולר בארית ומשה

12/09/2016
בארית ומשה סמולר
רח` החרוב 9

אידה ושולקה (שלום) סמולר הגיעו לרשפון והתיישבו במשק שרכשו בשנת 1940, כשאידה היתה בהריון עם בנם הבכור משה. הם הגיעו מרמת השרון, שם עבדו בעבודות חקלאיות שונות לצד פעילות ב"הגנה" ועבודות שמירה של שולקה, שהיה נוטר וגפיר.
אידה ושולקה נישאו בתל אביב. זה היה כאשר שניהם, שהיו זוג זה מספר שנים, נסעו לעיר לעריכת סידורים. בין היתר היה על שולקה להתגרש, כי היה נשוי בנישואין פיקטיביים לאשה מפינלנד, ארץ הולדתו, שבדרך זו הצליח להעלותה ארצה. היתה זאת תחבולה מקובלת באותם ימים להעלאת אנשים, כשאישורי העליה ניתנו במשורה. הגירושין הוסדרו, ואז החליטו לנצל יום סידורים זה גם לנישואיהם. הרב אמנם היסס תחילה, אך תמורת תשלום של לירה אחת, הסכים להשיאם. וכך התגרש שולקה והתחתן, באותו יום.
אידה ושולקה נכנסו לביתם בן שני החדרים, השירותים בחוץ, מסביב רק צמחי בר ודרכי עפר. הם עסקו בחקלאות בימים ובשמירה בלילות, שכן ההתנכלויות היו רבות. כמו כן השתתפו בקבלת המעפילים שהגיעו אל החוף מול המושב.
הדור שבנה כאן את המדינה באותן שנים, הגיע ברובו ארצה ללא ההורים. הם נשארו בגולה. אך לזוג הצעיר היתה פריבילגיה יוצאת דופן. לביתם הצטרפה אמא של אידה שהגיעה מבסרביה, ארץ הולדתן. היא טיפלה בבית ושחררה את אידה לעבודות מחוצה לו. את המצב הזה ניצלו מפקדי ההגנה. בציון העובדה שיש מי שיטפל בתינוק, דרשו ממנה, אם צעירה לתינוק ראשון בן חודשיים, לצאת להדריך בקורס בהגנה, למשך מספר שבועות, הרחק ממושב רשפון (למותר לציין שלא היה קשר טלפוני עם הבית). והיא אכן עשתה זאת.
ארבע שנים לאחר הולדת משה, נולד הבן השני, עמי.
משה ובארית נישאו בשנת 1962. בחצר בנו בית קטן כשבידם רשיון לבניית בית אימון. אז לא היה ניתן לבנות בית שני בחצר המשק. על העבירה נאלצו לשלם קנס.
בארית, ילידת פינלנד, גדלה בגן השומרון, ואחרי השירות הצבאי – נישאו. משה היה עובד ציבור במושב – נהג משאית – במשך 27 שנים.
רשפון פרחה ויצרה כמויות עצומות של תוצרת חקלאית – ירקות, פרי הדר, ביצים, הודיים ועוד. צומת הומה של פעילות ומפגש חברתי היה ריכוז הירקות – סככת פח גדולה בחלקה שעל יד מנדלר – גינזברג. החברים היו מגיעים עם עגלות עמוסות ירקות, ובחודשי האביב היו יוצאות מידי יום מהריכוז כ- 10 משאיות עמוסות ירקות, לסניפי תנובה בכל הארץ – מעקרון ועד קרית שמונה. מחסן המספוא עבד במלוא התפוקה ושירת רק את חקלאי המושב. מהפרדסים יצאו מידי יום משאיות רבות עמוסות פרי הדר.
הובלות בענפים אלה, ירקות, פרי הדר וגרעינים מחיפה למחסן המספוא, היו העיקר עבודותיו של משה והן נעשו בימים ובלילות, בימי חול ובימי שבת וחג.
כש"נגמרה" החקלאות נסגרו הענפים, עמם ענף התחבורה ועבודתו של משה נסתיימה.
הוא עבד עוד מספר שנים מחוץ למושב כנהג אוטובוס והיום משה גימלאי.
בארית גידלה את הילדים בבית עד שנת 1973, כשהתחילה לעבוד במשרד, בסוכנות הדואר במושב. מושקו, משה שמיר ז"ל היה אז מזכיר המושב, משה זינגר, יבדל לחיים אורכים, מנהל החשבונות, ועמו עבדו יהודית כהן ז"ל (אמה של גילה להן), שמואל פרידלנד ז"ל ומשה בכר ז"ל.
לאחר כארבע שנים של עבודה בדואר הגיע בני שביט שהחליף את מושקו כמזכיר המושב. אז הועברה בארית לעבוד כמזכירה, והיא ממשיכה בכך עד היום.
הבן הצעיר לבית סמולר, עמי, נשא את חיה לאשה בשנת 1967, מתגורר במשק (ראו סיפורם של עמי וחיה) ומעבד אותו.
שני האחים הנם בעלי משפחות עם חלוקה סימטרית של ילדים: לעמי וחיה יש שלושה בנים ולמשה ובארית שלוש בנות.
הבנות גרות עם משפחותיהן מחוץ למושב: סיגל (ילידת 1963) בערד, ענת (ילידת 1968) בהרצליה ונועה (ילידת 1972) ברעננה.
אידה ושולקה נפטרו בשנת 2000 בשיבה טובה.
חסר רכיב