חסר רכיב

עמיקם (מקובסקי)

12/09/2016
משק עמיקם (מקובסקי – כיום ברטל יאיר)
רח` הפרחים 23

אבא ואמא (יצחק ובלה) הגיעו לרשפון מהרצליה, עם שלושה ילדים, נפתלי (תוליק), רות ואלדד. בהרצליה הם הצליחו לרכוש חמש פרות, שתי עגלות, ושלושה סוסים. את הפרות נאלצו למכור מאוחר יותר, בגלל בעיות כלכליות. בתחילת חייהם במושב אבא נאלץ לעבוד עבודות חוץ, שגם היו במשורה, ונוסף לזה, היתה סכנה בדרכים מפני התנכלויות של הערבים. אבל אבא נאלץ לעשות זאת, כמו הרבה חברים אחרים במושב, כיוון שמהמשק קשה היה להתפרנס. בארץ נוצר צורך בירקות, לכן התחילו לגדל ירקות וכן שעורה, חיטה ושיפון. העבודה היתה קשה מאוד, בעיקר, כי לא היו ריסוסים וצריך היה כל הזמן לעשב, בידיים כמובן. ב-1944 נולדתי אני, יהודית. השינויים במשק היו גדולים, עברו מגידול ירקות, לרפת, ללול ולפרדס. הורי עבדו בלי הרף, מ-4:30 השכם בבקר, עד הערב אחרי החליבה, והבאת החלב למחלבה. אמא ואבא חלבו יחד, ובין החליבות – אבא עבד בשדה ואמא דאגה לתרנגולות בכל שלבי הגידול וכן למשק הבית. אני זוכרת איך היו מגיעים לארוחת הערב כל-כך עייפים, שלפעמים היו נרדמים ליד השולחן.
בתחילת מלחמת העצמאות נפל אחי תוליק ונקבר ברשפון. זאת היתה מכה קשה להורי, שהפסיקו להשתתף בכל הארועים התרבותיים (חוץ ממסיבת יום העצמאות) ואת כל עצמם הקדישו למשק ולגידול שני הילדים שנשארו בבית, אללד ואני.
עם הזמן הרפת גדלה, הגיעה ל-12 פרות חולבות וכן גידלו עגלים לבשר. גם הלול גדל, הפרנסה היתה בכבוד ואפשרה לחיות חיים צנועים, והעיקר – להורי – בלי חובות. אפילו הצליחו להגדיל את הבית.
מאוחר יותר, עברו מחליבה בידיים, לחליבה במכונה, מה שהקל מאוד על העבודה במשק.
אחותי, רות, התחתנה ואחרי שנה וחצי שגרו במושב (במשק של הולץ כיום), עברו לגור בנהלל, במשק של הורי בעלה, יואל. אחי, אלדד, התחתן עם טובה ואחרי מעברים שונים, עברו לגור באודים.
כמו בכל המשקים, בוודאי, גם אנחנו הילדים היינו שותפים לכל עבודות המשק. חלבנו, עשינו את כל העבודות בלול, עזרנו לאבא להעמיס את הירק על העגלה והכיף היה לשבת על ערמת התלתן הגבוהה ו"לנסוע" כך הביתה, בעיקר ביום שישי כשאבא קצר גם לשבת, כי למרות שלא היה דתי, דאג בשבת ובחג לעסוק במשק רק בהכרחי וכך גם לתת לסוס לנוח.
אני התחתנתי עם דוד וגם אנחנו לא נשארנו במשק של הורי, למרות שהם מאוד רצו. העדפנו לגור בצפון, כיום אנחנו גרים במושב היוגב, לכאן הגענו כמורים. אך למרות הכל, רשפון נשארה בשבילי – בית.
אחרי שעזבתי גם אני את הבית, הורי מכרו את הרפת ונשארו רק עם הלול והפרדס. מה שהקל עליהם מאוד, כי אבא כבר היה בן 70. אבא השקיע את כל כולו בפרדס, היה לו פרדס לתפארת.
אחרי שנים מכרו גם את הלול והיו יותר חפשיים לנסוע לנכדים או לטיולים בארץ.
בשנת 1978 אמא נפטרה פתאום. זאת היתה לנו מכה קשה ובעיקר לאבא. בנו של אלדד, נפתלי (תוליק) הציע שהוא יקח את המשק. אנחנו, האחיות הסכמנו ואפילו שמחנו שיהיה מי שימשיך את המשק. אבא נשאר עם תוליק במשק כדי להדריך אותו וכך גם היה אחרי שתוליק התחתן. התעוררו בעיות, תוליק ואשתו נאלצו לעזוב את המשק, אשר נמכר למשפחה מחוץ למושב. אבא עבר לגור בתחילה בנהלל, אצל אחותי, רות ואח"כ אצלנו בהיוגב. לבסוף בחר לעבור לבית האבות בעפולה שם הוא נהנה מאוד מהחברה, מהטיפול ומהעיסוקים השונים.
אומנם, אני כבר לא גרה במושב, אבל אני קשורה למקום מאוד, עם המון זכרונות נעימים, של החיים היפים במשק, בגן, בבית הספר, בתנועה (גם כחניכה וגם כמדריכה), עם כל הארועים במושב השמחים והעצובים.
לשמחתי, משפחת סטליק (עשת), שאמם, ציפורה היתה בת אחות של אבי, גרה במושב, ואני מרגישה כאן את המשך משפחתנו. בבית הקברות קבורים אבי, אמי, אחי ודודי ברוך ובגלל כל אלה יש לי סיבות טובות לבקר פעמים אחדות בשנה במושב.
יהודית בר- צדק
מושב היוגב
חסר רכיב