חסר רכיב

קלמנוביץ

12/09/2016
בית קלמנוביץ
רח` הפרחים 46

שרה לבית רזניצקי, בסטון. ונח קלמנוביץ, לידה פולין, הגיעו ארצה באניה לנמל יפו בפברואר 1926 עם שני ילדים קטנים, שמעון בן 4 וחמדה בת שנתיים. חצי השנה הראשונה בארץ עברה בתל אביב ללא עבודה, חיו מהלוואות קצרות מדי פעם מההסתדרות, מכירת תכשיטים, כולל טבעות נישואין, ומדי פעם היה מגיע במכתב מהמשפחה בפולין דולר, שהיה שווה ליום עבודה.
באוגוסט 1926 עברו לזכרון יעקב שם עבד נח בייבוש ביצות כברה, ביקב ובקטיף תפוזים. ב-1929 עברו להרצליה ונולד יוסי (יוסף). נח הקים לאביו מרדכי, שקנה אדמות בהרצליה, בית, רפת, לול ופרדס. התכנית לא צלחה והוא הפך ל"פועל לשכה". עבד בפרדסים ובעבודות מזדמנות. מאוחר יותר התחיל לעבוד בבנין ואח"כ עם מספר חברים, הקימו קבוצה קבלנית לבנין. שרה עבדה בפרדסים והתנסתה גם בעבודות כעוזרת בית.
ב-1932 התארגנה ע"י מועצת הפועלים קבוצת פועלים במטרה לעלות להתיישבות. הכוונה הייתה להקים על יד המושבה יישוב, מושב. למגורי הפועלים שעובדים בפרדסי המושבה כאשר לכל אחד יהיה משק עזר קטן שיספק לו סיוע לכלכלת המשפחה כאשר אין עבודה בפרדסים.
ב- 20.3.32 כותב נח ביומנו:
"אושרתי להתיישבות בהרצליה, אחד מ-25 חברים שמסדרים אותם בהתיישבות הדרגתית. אדמה של קק"ל, והחברה הכלכלית באמריקה נותנת הלוואה בסך 155 לא"י שצריך לפרוע במשך 15 שנה, בצרוף הריבית יצא 1.25 לא"י לחודש. כל חבר צריך שיהיה לו 30 לא"י משלו, אני מסופק אם אבא ייתן לי את זה, באם לא אצטרך לוותר על כל העניין."
שרה ונח הצטרפו לקבוצה. לאחר חודשים רבים, בין תקוות לייאוש, הצליחו יחד עם החברים האחרים להתגבר על כל הבעיות, בעיקר הכספיות, וב-1935 סוכמו הבעיות, אושרה הקרקע, הובטחו הכספים הדרושים, נחתמו החוזים עם קק"ל והסוכנות והוחל בבניית הבתים ל-30 משפחות.
בפברואר 1936 עלתה משפחת קלמנוביץ לבייתה החדש במושב רשפון. אליהו אחיו של נח העניק לו במתנה פרה.
כל חבר קיבל מגרש בן 2.5 דונם עליו נבנו הבית הרפת והלול. עוד דונם אחד קרוב למושב, אדמה קלה, יועדה לכרם. ו-10 דונם רחוקים יותר יועדו למספוא לבעלי החיים. הבית היה בית בלוקים וכלל 2 חדרים, מטבח, מקלחת קטנה ומרפסת פתוחה, בית השימוש היה בחצר. עם העלייה למושב עדיין לא היה חשמל בבתים. היו מים זורמים במטבח ובמקלחת טוש, לא היו מים חמים. המעבר בין החדרים למטבח היה דרך המרפסת שלא הייתה סגורה, ובחורף, ברוח, לעבור עם מנורת נפט לא היה פשוט.
במקלחת התקין נוח אצטבא עליה הוצב פרימוס ומעליו היה דוד מיוחד קטן שדרכו עברו המים לטוש.
החברים המשיכו לעבוד בעבודותיהם הרגילות בהרצליה, כאשר כל בוקר רכבו על חמורים לעבודתם ולפנות ערב חזרו.
נטעו כמה עצי פרי להספקה ביתית, הייתה חלקה קטנה מושקת בממטרות או בהצפה, להספקה ביתית ועודפים קטנים למכירה. זרעו גם תפו"א ובוטנים. ברפת, בשיא היו 2 חולבות ובלול 50 מטילות. תוצרת הרפת והלול נמכרו. על חלקת הדונם גידלו ירק לרפת, תירס, בטטות כירק בעיקר, אבטיח בהמה וכדומה. בחלקה הגדולה זרעו בקיה ושבולת שועל לרפת.
בשנה הראשונה לעליה לקרקע פרץ המאבק הערבי שהיה ידוע בשם "מאורעות 1936-39". המאורעות אמנם החמירו את המצב המושב, אולם מאידך העלו את הביקוש לתוצרת החקלאית המעולה שהמושב ייצר. בסוף 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, שהמשיכה עד 1945. מספר חברים התגייסו כנוטרים למשטרה הבריטית על כל שלוחותיה, ואח"כ גם ליחידות הצבא הבריטי. נח התגייס כנוטר ליחידה שהוקמה לשמור על המושבה הגרמנית שרונה. הוא שרת בה עד לפינוי הגרמנים לאוסטרליה. שמעון התגייס ל"פאל באפס" פלוגות צבא בריטיות שמהם הורכבה יותר מאוחר הבריגדה היהודית. ב-1946 עוד לפני ששמעון חזר מאירופה (התנודב לשרת בבריחה לקראת גמר שירותו בצבא) נהרג נח בתאונה. דבר שאילץ את שמעון לחזור מיד הביתה. כוונתו של שמעון הייתה לשקם ולפתח את המשק. מאיר בן שפר ז"ל (לימים חתנו), לא כל כך התלהב מהרעיון מתוך דאגה למשפחה ולאלמנה וחוסר נסיונו של שמעון בנושא, שמעון הועסק בהנהלת החשבונות בהדרכתו של מנה"ח אברהם ליסוד ז"ל.
ב-150 לירות שקבל עם שחרורו מהצבא פדה את המשכנתה על בית הוריו. בלחץ האירועים גויס שמעון למנגנון "ההגנה" ומאוחר יותר לצה"ל כקצין בחטיבה 7. עם גמר מלחמת השחרור שמעון נשאר בצבא הקבע, חמדה עזבה את הבית ועבדה כמורה במזכרת בתיה, שרתה בשרות חובה והמשיכה אח"כ כמורה בפתח תקווה וברמת גן (מאוחר יותר נישאה ליוסף עוזדור ז"ל). יוסי למד במקס פיין, שרת בשירות חובה באלכסנדרוני והמשיך בשירות קבע, לאחר הצבא עבר לעבוד כמנהל ייצור במפעל ואחר כך כמנהל בית חרושת לנייר. נישא לרותי לייפציג שהייתה מורה ברשפון ועברו לרמת גן. לאור מצב זה החליטה הנהלת הכפר עם חלוקה מחודשת של האדמות להפוך את המשק ליחידה ללא אדמות.
חסר רכיב