חסר רכיב

שמוקלר חנה ואביגדור

12/09/2016
משק חנה ואביגדור שמוקלר (כיום משק נוריאל)
רח` הפרחים 40

אמי, חנה שמוקלר לבית חשמאש, נולדה בריזניבקה, אוקריינה, ב-1896. ב-1913, כאשר היתה עדיין נערה, עלתה כחלוצה לארץ ישראל ועבדה בחדרה, תל-עדשים וכנרת. אך, כמו הרבה אחרים מן העליה השניה, חלתה בקדחת ומצאה את החיים כאן קשים מדי, ב-1921 עזבה ונסעה לארה"ב. שם באסיפה של פועלי ציון הכירה את אבי, אביגדור שמוקלר שגם היה חלוץ, חבר גדוד העבודה, שעלה ארצה ב-1920, אך כעבור5 שנים נסע לארה"ב במצוות הוריו "לעשות שם הון ולאחר מכן לחזור להיות חלוץ". את ההון הוא לא עשה, אך השניים התחתנו והחליטו לחזור לארץ ישראל. בינתיים נולדו שתי בנות, אך אחד מזכרונותי הראשונים הוא החדר הגדול בביתנו מלא מזודות גדולות, השנה היתה 1936. היו לנו דרכונים וכרטיסי אניה אבל אז הגיע מברק מבן דוד של אמי – אל תבואו, יש מאורעות בארץ!
כמה שנים לאחר מכן פרצה מלחמת עולם שניה ושוב התוכניות נדחו, אך יום אחד במרץ 1948, ליד השולחן בארוחת הבוקר, אבי הכריז: "אני רואה שתקום מדינה ליהודים בארץ ישראל ואני נוסע לשם!". אמי התנגדה אבל לא עזר כלום. הוא קם ונסע, הגיע ארצה באמצע מלחמת השחרור (ספרו שנתנו לו רובה, אבל תמיד היה קצר ראיה וירה בטעות בפרה). לאחר זמן הודיע לחנה אשתו שהוא קנה משק במושב רשפון. מאוחר יותר שמענו ששם פגש חבר מקבוצת החלוצים שלו, הרי הוא אברהם ליסוד, חבר ותיק במושב, שהזכיר את הפגישה המחודשת שלהם בלוויה של אביגדור ברשפון ב-1984.
אמי כמובן נאלצה למכור את המשק שלנו בניו-ג`רסי ולהצטרף לאבי. היו אלה ימים של מלחמת השחרור כאשר אמי הגיעה ארצה ובינתיים אני ואחותי נשארנו בארה"ב. קבלנו ממנה מכתבים בהם תארה את הקשיים ברשפון בתקופת המלחמה, אבל הוסיפה שכל הבנים ברשפון ראו את התמונות שלנו ומחכים בכליון עיניים להגיענו. אמנם הגענו לרשפון בחג השבועות, יוני 1949, ולמחרת כבר בקרו כמה בנים בביתנו והזמינו אותי להצטרף אליהם בערב. הם לא דברו אנגלית, אני לא ממש דברתי עברית – כך שהשפה המשותפת שלנו היתה ידיש עילגת. חזרתי מהפגישה הראשונה בבכי ואמרתי לאמי שהם "מדברים כמו רכבת ואיני מבינה מלה", כנראה שזה דרבן אותי ללמוד עברית מהר. אמי סדרה לי שעורים פרטיים אצל המורה של המושב ותוך זמן קצר דברתי עברית שוטפת. בינתיים אחותי, שולה, הכירה בחור אמריקאי שעבד כטרקטוריסט במושב וכמה חודשים לאחר מכן התחתנה בחצר ביתנו ברשפון.
מאחר ואני הייתי "ציונית שרופה", סרבתי לחפש עבודה משרדית והחלטתי לעבוד בעבודה חלקאית, בגן ירק וקבלתי עבודה אצל כמה מן החברים ברשפון. מאוחר יותר אמי ספרה לי שהיתה בוכה כאשר ראתה אותי חוזרת בצהריים רצוצה מן העבודה הקשה שלא הייתי רגילה אליה. בכלל, החיים ברשפון בימים ההם לא היו קלים. אמי הביאה מכשירי חשמל מארה"ב, נדמה לי שהמקרר שלנו היה הראשון ברשפון – אבל לא היה די חשמל כדי להפעיל אותם. היינו עושים כביסה בחצר, מבעירים עצים ומרתיחים דוד מים, כאשר מכונת הכביסה עמדה כרהיט בתוך הבית. לים נסענו בעגלה רתומה לאתון שלנו, חביבה, שהיתה נעצרת באמצע דרך ומסרבת לזוז. רק שנים מאוחר יותר, אבי רכש טרקטור שהיה נוסע בו גם בכבישים כדי לבקר אותנו בביתנו ברמת השרון.
כאשר הורי הזדקנו ולאבי היה קשה לעבוד במשק, הם מכרו אותו ליצחק ובתיה נוריאל ועברו לגור בנתניה ומאוחר יותר לבאר-שבע שם גרה אחותי.
אמי נקברה גם כן ברשפון ליד אבינו ב-1986.
בהספד של ליסוד הוא הקריא שורות אלה שחנה אמי כתבה:
"יאהר-צייט עליז: הדבר הראשון שהזדקר לעיני בהכנסי לרשפון ב- 1948, היה ההר ליד ביתנו. נדמה היה לי שלא הבית עומד על ההר, אלה ההר רובץ על הבית. כדרך אשה, באתי בטענות לשמוקלר: כיצד קונים בית במקום כזה? למה לי לטפס תמיד על ההר? הקשיים היו בלתי נסבלים. שמוקלר ספר לי שהר זה הוא "ממש קדוש" ואילו שכני הודיעו לי שהר זה הוא ממש "דיפלומטי", הוא פשוט היה מרמה את האנגלים. מתוך כך חששתי, פשוט, לומר מלה רעה על הר זה. בלבי חשבתי לי שכנראה לא עזבתי פעם את הארץ, שאני נושאת עדיין בקשיים מהימים ההם. והנה, הוחלט באחת האסיפות שמורידים את ההר. ביושבי באותה האסיפה, חשבתי שאני חולמת בהקיץ. והנה בבוקר בהיר אחד, התעוררתי לקול רעש גדול. יצאתי חיש החוצה ומה רואות עיני? מורידים את ההר בכוח, ההר המסכן בוכה, "אנשים טובים, כיצד שכחתם אותי כה מהר? כיצד שכחתם את הטובות שעשיתי לכם? הרי לא פעם הצלתי אתכם מהאנגלים." במיוחד הוא צועק אלי, משום שבלבי ציפיתי ויחלתי לסופו. סתמתי את אזני לא לשמוע את בכיו ושאגותיו. מאותו היום הנני שומרת באדיקות את יום השנה להורדת ההר."
נכתב על-ידי חיה נאור (לבית שמוקלר)
חסר רכיב