חסר רכיב

יאיר בן שפר סיפורו של רשפון בימיו הראשונים של המושב

21/06/2017

יאיר בן שפר ז"ל

 

מיום הולדתי עד גיל 28 גרתי בבית הורי ברשפון. הבית שלנו היה הבית השני מדרום. בשנים הראשונות היה המושב מוקף בגדר תיל, הבית הראשון מצד דרום היה בעל גג שטוח שאפשר היה להשתמש בו כעמדת שמירה בתקופת מאורעות 36-39. ממזרח לבית השכנים הייתה גדר התיל ושער הכניסה הדרומי למושב. לאורך הגדר עברה דרך עפר שהובילה מהכפר הערבי סידנא-עלי לאחוזה של הערבי עבד והמשיכה לאחוזת עלי-קאסם. בדרך הזו היו עוברים במשך היום העדרים של הבדואים בדרכם לשתות מים מן הבריכה שבבית עבד. הבאר הייתה כחלק מבית המשפחה, המנוע היה מנוע דיזל בעל בוכנה אחת, גלגל תנופה ענק וקופסת פח קשורה לצינור הפליטה שעשתה קול חזק וזאת כנראה להודיע לתושבים בסביבה לבוא לקבל מים. הבדואים שגרו מדרום למושב היו שולחים את הנשים עם כדים גדולים על הראש להביא מים למאהל שלהם.

בשנים 39-47 היו קיימים יחסי מסחר ועבודה עם הבדואים. היה מוכר הפירות שהיה מוכר בקיץ ענבים ומשמש, אבו-עקר היה מביא על הגמל שקים ענקיים עם תבן (קש קצוץ) ורלי עטייה שהיה בן בית אצלנו, היה מתווך בכל מיני עסקות. רועי העדרים שהיו עוברים ליד הגדר היו מחליפים אתנו הילדים קללות בערבית שעד היום הן לפעמים בשימוש, והיו מנגנים בחלילים פשוטים עשויים מקני סוף (בוסים).

בשנת 1947 התחילה מלחמת העצמאות והערבים נעלמו מן האזור.

 

הרחוב

 

היום שמו של הרחוב הוא רחוב הפרחים, הרבה שנים לא היו שמות לרחובות ולהגדרת מיקום היינו משתמשים בשם המשפחה שגרה ליד. הרחוב התחיל מדרום במשפחת רבינוביץ ונגמר בצפון עם משפחת קהן. רשפון היה מושב שהיו בו פחות מ-60 משפחות וכמובן כולם הכירו את כולם. עד היום אני זוכר את שמות כל המשפחות ואת שמות רוב המבוגרים והילדים שהיו ברשפון בשנים הראשונות.

בחלק הדרומי הרחוב היה חולי עד לגבעה, גבעה מסולעת ועליה הבריכה, בריכת המים. בקיץ, הייתה בעיה לעבור את החול החם כאשר הייתי יחף, ורוב הזמן הלכנו יחפים. בשולי הרחוב, היו גדלים קוצים ולהוציא קוצים מכף הרגל בעזרת מחט היה דבר נפוץ.

מדרום לגבעה היו 11 משקים, מרכז החיים היה מצפון לגבעה: מחסן התערובת, גן ילדים, בית ספר, צרכנייה, מרפאה, מחסן טכני, מחלבה, ספריה, מזכירות, קולנוע ובית-עם . לא ברור מדוע לא התארגנו החברים שגרו מדרום לגבעה על מנת לישר את הגבעה או לפחות להחליק אותה ע"י עקירה או שבירת כמה סלעים. זה בכלל לא היה נוח לעבור את הגבעה עם סוס ועגלה, טרקטור או מכונית.

בריכת המים שבראש הגבעה הייתה, מלבד מאגר המים ,גם נקודת תצפית ותקשורת. ממרומי הבריכה היו מתקשרים לצוות שהיה על הבריכה של כפר שמריהו, בעזרת דגלים או הליוגרף ביום ופנס בלילה. כילדים בני 10 בערך, היינו מטפסים על הבריכה בסולם הברזל למרות שזה היה מפחיד וגם מסוכן.

הרחוב מצפון לגבעה ועד לרחוב הבאר שימש כמגרש משחקים. היינו משחקים כדור-רגל, מחניים, הקפות, קלאס, בנדורות, ארצות, קפיצה בחבל ועוד. מצפון לצומת הרחובות היו שלושה מרכזים: מחסן התערובת, בניין הצרכנייה והספסל של תחנת האוטובוס. על כל אחד מהם אספר מאוחר יותר.

 

מחסן התערובת

 

מחסן התערובת היה המקום שבו הכינו את האוכל לחיות המשק. היו מערבבים סובין, גרעיני דגנים, כוספות שונות (כוספה זה מה שנשאר מגרעינים שונים לאחר שסוחטים מהם את השמן),תוספי מזון המכילים ויטמינים ועוד .

היו תערובות שונות וכל אחת הייתה מתאימה לחיות אחרות. הייתה תערובת לתרנגולות מטילות, לתרנגולות צעירות (פרגיות),לאפרוחים, לפרות חולבות, לעגלות, לעגלים, כל תערובת הייתה מכילה את המזון המתאים ביותר לפי ההוראות של המדריכים החקלאיים. את המרכיבים השונים של התערובות היו מביאים מתל-אביב או מחיפה במשאית עמוסה בשקים גדולים. בחורף היו מאכסנים את השקים בתוך המחסן ובקיץ היו מניחים את השקים שפורקים מהמשאית ברחוב ליד קיר המחסן. ערימות השקים היו בשבילנו הילדים מגרש משחקים מרתק. בתקופה מסוימת היה האחראי על מחסן התערובת החבר חיים שורר שהיה לא מרוצה מהמשחקים שלנו וביחוד בגלל שהיינו עושים חורים בשקים שהכילו שברי חרובים ואוכלים מהם . שורר היה יוצא ומגרש אותנו בקריאות- ענו, ענו, לרדת מהשקים. אנחנו היינו מגיבים בזריקת אבנים על גג הפח של המחסן. את התערובת המוכנה היו ממלאים בשקים שכל אחד שקל 50 ק"ג.

כל חקלאי שהיה צריך תערובת היה מגיע עם עגלתו, מעמיס את מספר השקים שהיה צריך, המחסנאי היה רושם במחברת והחיוב היה נעשה במזכירות ע"י ליסבודר, שהיה מנהל החשבונות, בחשבון של כל משק.

מחסן התערובת היה גם משמש כאולם תרבות. בחורף היו בונים במה מעץ לאירוע זה או אחר, בקיץ היו בונים את הבמה ברחוב ליד קיר המחסן (במקום ערימות השקים)

 

בניין הצרכנייה

 

מצפון למחסן התערובת הייתה החצר של גן הילדים שאליה היה צמוד בניין הצרכנייה. בבניין זה היו גן ילדים, צרכנייה, מרפאה ובקומה שניה, תחנת הגפירים והגג.

הצרכנייה הייתה חנות המכולת של המושב שנוהלה ע"י חבר המושב שקיבל משכורת מהאגודה. מושב עובדים כמו רשפון זו אגודה חקלאית. מנהל הצרכנייה הראשון שאני זוכר היה משה קוטקיס. מספרים שבזמן שעוד לא נבנה הבניין הציבורי, הייתה הצרכנייה ברפת של קוטקיס. את המצרכים היו מביאים מהרצליה או מתל-אביב, בשנת 46 היה מביא את המצרכים מושקה שורר שהיה לו טנדר דודג' מעודפי הצבא הבריטי. כל יום לפנות ערב היינו מחכים ליד הצרכנייה לראות אם יש דברים חדשים ולקנות לחם טרי אם האמא הייתה מבקשת. לאחר שנים רבות הייתי מספר לילדי איך הייתי נשלח לקנות כיכר לחם ועד שהייתי מגיע הביתה היה נשאר חצי לחם. פעם הצלחתי לחסוך שני גרושים וקניתי חבילה של חלבה, אחרי שאכלתי את כולה קיבלתי בחילה וכמה שנים לאחר מכן לא הייתי יכול לאכול חלבה.

 

המרפאה

 

מצפון לצרכנייה באותו הבניין הייתה המרפאה שעליה שלטה ביד רמה חנה החובשת, החברה חנה צינמן. בכניסה היה חדר טיפולים קטנטן ודרכו עברו לחדר הרופא שהיה גם הוא קטן מאד. התחלואים הנפוצים באותם הימים היו הפרונקלים ,מחלות ילדים כמו אדמת, שעלת, אבעבועות רוח, אנגינה ועוד. אז עוד לא הייתה אנטיביוטיקה וכל זיהום היה מתרפא בהרבה זמן. לאחר מספר שנים עברה המרפאה לבית בורר, הבית על הגבעה ממול לבריכה.

 

תחנת הגפירים

 

מעל גן הילדים, הצרכנייה והמרפאה היה גג שטוח אשר עליו היה בנוי חדר קטן ששימש כחדר הנשק של המושב. עד שנת 1948 הייתה המשטרה הבריטית אחראית כביכול לביטחון ולשם כך הוסמכו כמה חברי המושב כשוטרים מוספים למשטרה הבריטית, לרשותם היו מספר רובים, לי-אנפילד אנגלי, אקדח רקטות ומשקפת ימית שכנראה שימשה את הלורד נלסון מפקד הצי הבריטי בזמן נפוליאון. כילדים היינו מאד סקרניים והיינו עוקבים אחר אימוני המבוגרים כך שעוד לפני שהיה לנו כוח להרים ולכוון רובה, ידענו לפרק, להרכיב ולנקות את הרובים. לאחר עזיבת הבריטים והקמת המדינה, הופיעו בתחנת הגפירים כלי נשק שונים אשר עד אז היו מוחבאים בסליקים שונים. כלי נשק ותחמושת קנדיים, צרפתים, איטלקים, טורקים ופולנים. הנשק הפרטי של אבי, פרבלום משנת 1917, גם הוא הופיע פתאום בבית. עוד לפני שהגענו לבית ספר תיכון כבר ידענו להשתמש בכלי הנשק השונים . הירי המעשי הראשון היה באקדח הפרבלום בשנת 1949 ובאותה שנה יריתי ברובים שונים בניסוי כלים בנשקיה של קיבוץ בית-קשת. תוך כדי מעקב אחרי אימוני המבוגרים רכשנו הרגלי בטיחות בסיסיים אשר הועילו לנו כאשר התגייסנו לצבא.

אני אהבתי לבלות את הזמן בתחנה. אהבתי להסתכל במשקפת ולראות את אנטנות השידור של הרדיו שהיו ברמאללה. פעם, הלכתי עם שוקה טלפיר ואחיו הגדול יעקב לים עם רובה הציד. על מנת לתפוס דגיגים יעקב ירה לכוון להקת דגים אבל ללא תוצאות. אמרתי ליעקב שאם יכניס את הקנה למים יהיה הדף יותר גדול שישפיע על הדגים. יעקב שמע בקולי, טבל את קצה הרובה במים, ירה והקנה התפוצץ. הפתרון היה לנסר את הקנה . מעניין איפה נמצא הרובה קצוץ הקנה ?

 

הגג

 

הגג השטוח של הבניין הציבורי, מעל גן-הילדים, הצרכנייה והמרפאה, היה מגרש משחקים ורחבת ריקודים. לפעמים כאשר היו על הגג הרבה ילדים היו מתארגנים לריקוד המעגל. היינו רוקדים לצלילי השירים שהיינו שרים בקול רם: בן לוקח בת ובת לוקחת בן , בין הרים ובין סלעים ועוד הרבה שירים ובייחוד לה לה לה . על הגג היה אפשר לרקוד בקיץ לפנות ערב כי לא הייתה תאורה על הגג.

בימי החורף היו נערכים לפעמים ריקודים בתוך גן-הילדים. אם בין המשתתפים היו גם בני הנוער המבוגרים, הייתה גם מוזיקה. עמוס בן-ראובן הפליא לנגן על גרמושקה, כלומר מפוחית-פה, והיו רוקדים קרקוביאק ועוד ריקודי זוגות.

 

הספסל

 

ה-ספסל היה ספסל עץ ומתכת בצבע ירוק שכמותו הציבה חברת אגד ברוב תחנות העצירה של האוטובוסים בארץ. הספסל היה ממוקם בפינת הרחוב, ליד הגדר של דייגי, מול חצר גן הילדים ומחסן התערובת. הספסל היה כמו מועדון למבוגרים וצעירים. בשעות הבוקר והצהריים היו מתרכזים סביבו כל אלה שחיכו לאוטובוס שבא משפיים והיה בדרכו להרצליה. חלק מן המחכים היו עולים על האוטובוס, חלק היו מקבלים אורחים או דואר והרוב היו סתם סקרנים שרצו לדעת מי נוסע, מי מגיע וגם סתם לבלות חצי שעה בחברת האחרים.

בשעות אחר הצהריים ולפנות ערב היה הספסל משמש כמועדון לילדים צעירים ובשעות הערב המאוחרות והלילה , חברי מועדון הספסל היו הצעירים בני העשרה.

 

העמדה הצפונית

 

בקצה הצפוני של המושב ,על גבעת חול נמוכה, היה מבנה בטון קטן, ללא חלונות אלא חרכי ירי הפונים לכווני מזרח, צפון ומערב. זו הייתה העמדה הצפונית אשר אמורה הייתה לשמש מגן ללוחמים בשעת חירום כלומר במקרה של התקפה על ידי הערבים .

היות ובילדותנו, בשנות ה-40 כבר לא היה איום שכזה, היה המבנה מוזנח ושמש כמחסה לציפורי לילה.

האזור הסמוך לעמדה הצפונית היה משמש לאימוני נשק של המבוגרים. הגבעות הנמוכות הסתירו את המתאמנים מפני מי שלא היה צריך לדעת על האימונים האלה, כלומר סיורי משטרת הרוכבים הבריטית.

בין הגבעות האלה היינו מסתתרים כאשר היינו פותחים בשביתה ובורחים מבית הספר שהיה לא רחוק, בבית גופרמן.

  

הבית שלנו שבו גדלתי


 

הבית שלנו שבו גדלתי מילדות ועד גיל 28 היה בית קטן.

הוא היה הבית השני מקצהו הדרומי של הכפר. בבית היו שני חדרים קטנים, מרפסת סגורה בחלונות גדולים, מטבח קטן ומקלחת. בית השימוש היה בחצר. את הילדים הקטנים היו רוחצים בכיור המטבח.

במקלחת היה בפינה פח של זיתים או דבר דומה אשר מתחתיו היו מדליקים פרימוס בימי החורף על מנת להתרחץ במים חמים.

במטבח היה כיור ושני משטחי שיש מצידיו. על השיש השמאלי עמדו שתי פתיליות נפט שעליהן היו מבשלים ואופים. על השיש הימני ניו מעמידים את הפרימוס כאשר היו צריכים לבשל על אש יותר חזקה.

בשנים הראשונות לא היה עדיין חשמל בבית ובערב היו משתמשים במנורות נפט לתאורה.

שלש-ארבע שנים לא היה חשמל. פעם הביאו מנורת לוקס המפיצה אור חזק אולם היה קשה לתפעל אותה והיו הרבה תקלות ולכן לא השתמשו בה.

הבית היה קטן כ40-50 מ"ר ובבית הזה גרנו אמא, אבא, אחות, אח, תקופה מסוימת גם סבא, האבא של אימי ואני.

היו תקופות שבהן היו מגדלים אפרוחים בחדר הקטן ואז היינו מסתדרים גם בלי חדר זה.

אימא שלי עבדה קשה כל הזמן. הייתה קמה השכם בבוקר והולכת לישון מאוחר בלילה. כל הזמן הייתה בפעילות של בישול, ניקיון, האכלת המשפחה, טיפול בבעלי החיים שהיו לנו ועוד.

זה לא היה קל לבשל בתנאים האלה כאשר מקרר לא היה. היה תחליף למקרר שניקרא ארון אויר. דלת עץ הייתה לארון שהיה בקיר הצפוני כאשר גב הארון היה מרשת ותריס עץ כך שהיה אוויר מבחוץ בארון שבו החזיקו את דברי האוכל שהיום מחזיקים במקרר.

יותר מאוחר היה ארגז קרח בבית וביום חמישי או שישי היה מוכר הקרח עובר עם עגלה ומוכר קרח שהיה מיוצר בבלוקים גדולים ואנחנו היינו קונים חצי או רבע בלוק.

בשנים יותר מאוחרות היה מקרר על קרח. הוא היה כמו מקרר של היום אבל במקום התא המקפיא היה תא שבו היו שמים את הקרח ובחלק התחתון הייתה מגירה שאוספת את המים שאותם היה צריך לסלק מדי פעם.

הבישול על פתיליה היה אורך הרבה זמן, אבל האוכל היה טעים.

לעשות חביתה של שתי ביצים היה אורך 5-10 דקות. תנור בישול לא היה ואת העוגות או חלה לשבת היו אופים בסיר-פלא מיוחד שהיו מעמידים על הפתילייה.

אני לא הייתי אכלן גדול ולא הייתי מוכן להתרגל לאוכל שלא הכרתי.הייתי אוכל הרבה לחם עם גבינה לבנה וריבה, צלי עוף ופירה תפוחי אדמה, חביתה וסלט ירקות.

 

חיות הבית

 

תמיד היו חיות בחצר. חתול, כלב, חמור, סוס, פרה, עיזים, שפנים (ארנבות בית) ותרנגולות. כל שנות ילדותי היה חתול או חתולים.

בשנים הראשונות לא היה כלב ולכן התנים היו באים מן השדות בכוונה לתפוס תרנגולות מן הלול.

יללות התנים בלילות היו מפחידות אותי והיה דרוש אומץ לצאת מהבית בשעות הלילה.

בשנים הראשונות הייתה פרה אחת ברפת. הדבר העיקרי שאני זוכר מתקופת הפרה הוא בדיקת ההריון שעשה הוטרינר ד"ר דריפוס מהרצליה.

כל בוקר הייתה הפרה יוצאת למרעה. מכל החצרות במושב היו יוצאות הפרות והעדר הלך וגדל ככל שהתקרבו לקצה המושב. עדר הפרות היה רועה בשדות בתקופת החורף והאביב. אחר כך השדות התייבשו.

לפנות ערב היה חוזר העדר מן המרעה וכל פרה הייתה נכנסת לחצר ולרפת שלה.

ברפת הייתה הפרה מקבלת לאכול תערובת שהייתה דומה לתערובת שקיבלו התרנגולות אבל בתערובת של הפרות היו חתיכות של חרובים ולפעמים היינו מוצאים חתיכה יפה של חרוב והיינו אוכלים אותה.

כאשר הפרה הייתה מתייחמת כלומר מוכנה להיכנס להריון היינו מובילים את הפרה לפריה ששם היה פר משותף לכל המושב. היו קושרים את הפרה בתוך הפריה והפר היה קופץ עליה ומרביע אותה. ובדרך כלל הפרה הייתה מתעברת.

אם הפרה לא הייתה מתעברת היו מובילים אותה אל הפר כעבור חודש בערך.

בתקופה שהייתה לנו פרה אני הייתי ילד קטן ולכן אף פעם לא חלבתי פרה, וגם לא ניקיתי רפת.

 

עיזים

 

לאחר הפרה היו לנו עיזים לבנות. אלה היו עיזים שוויצריות כלומר משוויץ. מגזע זאנן.

לא היו להם קרניים והם היו נוגחות עם המצח בלבד. עז שהייתה תוקפנית והייתה מנסה לנגח אותנו, היינו מחזיקים אותה באוזן. היו לנו שתיים או שלוש עיזים כך שהיה הרבה חלב לשימוש בבית והאימא הייתה עושה גבינה לבנה שהייתה טעימה מאוד.

הייתי אוהב לדבר עם העיזים בשפתן. הייתי מחקה אותן ופועה כמו עז והן היו עונות לי. את העיזים היינו מאכילים בירק שהיינו קוצרים בשדה ומביאים להן. לשם כך היינו מגדלים תלתן או פנסילריה שאותם אפשר לקצור כמה פעמים. היינו קוצרים עם חרמש או עם מגל. בחורף ובאביב כאשר השדות היו מלאים בעשבים ירוקים היינו קושרים כל עז בחבל ארוך שהיה קשור לעמוד ברזל שאותו תקענו עמוק באדמה. וכך העז הייתה אוכלת עשבים בהמשך היום. למחרת היינו מעבירים את עמוד הברזל למקום חדש. כאשר היינו מגדלים בטטות היינו קוצרים את הירק למאכל לעיזים ואת הפקעות היינו מוכרים לתנובה או משתמשים בהן בעצמינו.

בטטות צלויות במדורה יותר טעימות מתפוחי אדמה. אימא הייתה עושה מבטטות פשטידה מתוקה בשני צבעים. פעם בשנה היה צריך להביא את העיזים אל התיש. תיש זה הזכר של העז והוא חיה מסריחה נורא.

במושב לא היה תיש רוב השנים והיה צריך לקחת את העיזים עד לגבעת חן או כפר מלל ושם להשאיר אותן בחברת התיש מספר ימים.

העיזים היו ממליטות באביב ואנחנו הילדים היינו אוהבים לשחק עם הגדיים. לאחר ההמלטה לעיזים היה הרבה חלב והיינו חולבים אותן פעמיים ביום. הגדיים היו מקבלים חלב מדלי קטן ולא היו נותנים להם לינוק מהעז. לאחר חליבת הערב הייתי הולך עם דלי מלא חלב 4-5 ליטר עד למחלבה של המושב ששם היו מקבלים את החלב מכל המשקים שהיו להם פרות או עיזים ואת החלב של כולם היו מובילים לתנובה בתל אביב.

 

שפנים- ארנבות בית

 

בשנים הראשונות למדינה הייתה תקופת צנע. היו מקבלים תלושים אשר תמורתם היה אפשר לקנות מצרכים בסיסיים כמו שמן, ביצים, קמח ועוד.

על מנת להעשיר את סל המזון גידלנו ארנבות בית אשר קראנו להם שפנים. את הארנבות האכילו בירק כמו את העזים והן היו מתרבות מהר. אהבנו לשחק עם הגורים הקטנים אשר היינו, לשם המשחק, מכניסים אותם הביתה.

את הארנבות היו שוחטים ואוכלים את בשרן שהיה טעים מאוד והיינו מותחים ומייבשים את הפרוות ומשתמשים בהם כשטיחונים על הרצפה לימי החורף. הבעיה היתה שבשר הארנבת אינו בשר לאכילה לפי הדת היהודית ולכן לא היינו יכולים לעזור למשפחה בהרצליה כי הסבתא הייתה דתית, אבל פעם אימא עשתה קציצות מבשר הארנבת והביאה לסבתא לליל הסדר או לחג אחר ולא סיפרה לה מאיזה בשר נעשו הקציצות. הסבתא הניחה שהן מבשר תרנגולת או שבחכמתה היא לא שאלה ממה עשויות הקציצות.

 

החמור

 

בשנת 1949-1950 הביאו חמורים מקפריסין. אלו היו חמורים גדולים וחזקים כמעט כמו פרד. פרד זו הכלאה בין חמור לסוס. אנחנו קיבלנו חמור בשותפות עם עוד משפחה.

לחמור הייתה עגלה קטנה עם גלגלי מתכת והיינו משתמשים בעגלה להביא ירק קצור מהשדה הביתה. להביא שקי תערובת מהמחסן. התערובת הייתה המזון של התרנגולות והכילה קמחים שונים וחומרי מזון: קמח שעורה, קמח אספסת, סובין, מלח וויטמינים. כל שק שקל 50 ק"ג ואני הייתי סוחב שקים אלה על הגב. מהעגלה ועד לחביות שעמדו ליד הלול. החמור היה די שקט ולא נשך ולא בעט, הוא היה חמור מסורס. היה לו רק שגעון אחד: כאשר היינו מוציאים אותו או לאחר שהתרנו אותו מן העגלה הוא היה אוהב לשכב בחול ולהתגלגל מצד לצד ולאחר שהיה קם מן הארץ היה מנסה לברוח, הרבה פעמים היה החמור מצליח לברוח ואז היה רץ לחצרות השכנים ומנסה למצוא משהו לאכול, היינו מצליחים לתפוס אותו ע"י כך שהיינו לוקחים בדלי קצת תערובת או שעורה ומראים לחמור שהיה מתפתה לגשת לאכול ואז היינו תופסים אותו. לפעמים הייתי רוכב על החמור ופעם אחת החמור דהר ועבר מתחת לחבל לתליית כביסה. החמור עבר ואני נשארתי תלוי על חבל הכביסה.

 

הסוס חביב

 

הסוס החביב הגיע אלינו כשנתיים שלוש לאחר שהגיע החמור. לסוס הייתה עגלה עם גלגלי גומי. עם הסוס אפשר היה לחרוש את השדה לשם גידול ירקות.

את העגלה היו מעמיסים בהמון ארגזים מלאים בירקות כמו עגבניות, פלפלים, חצילים ומלפפונים, ומובילים אותם למחסן השיתופי שהיה ליד הבאר וליד הפריה.

השיווק של הירקות והביצים היה נעשה במשותף וכל משק היה מקבל את חלקו לאחר שהירקות היו נמכרים דרך תנובה בת"א. הסוס והעגלה היו משמשים ככלי תחבורה במשך כל היום. הסוס חביביק היה די שקט אבל היה לו פחד גדול ממשאיות.

כאשר הייתה מתקרבת משאית היה הסוס נעמד על רגליו האחוריות, מסתובב ומתחיל לברוח במהירות גדולה, הצרה הייתה שאי אפשר היה לעצור אותו מייד, ועד שהוא היה נרגע מעט, כל הקרשים מהם הייתה בנויה העגלה היו מתפרקים ונופלים. גם כאשר הייתה סוסה מיוחמת בסביבה היה קשה להשתלט על הסוס. את הסוס היו רותמים לעגלה כמו שהיינו רותמים את החמור. על צוואר הסוס היו שמים צווארון שבנוי מכריות עור שהיו בצורת U. כאשר בחלק העליון היו שני אבזמים. לצווארון הזה קראו סימלון. על הסימלון היו שמים את העיצנים שהיו נקשרים אחד לשני ע"י אבזם עליון ואבזם תחתון. העליון היה תמיד סגור. לעיצנים היו טבעות מובילות את המושכות, רצועות לחיבור ליצולים של העגלה ומוסרות המחוברות לפלס, המושך את העגלה או המחרשה.

על ראש הסוס שמים ראשיה (רתמה מעור) אשר לה היו חתיכות עור שהסתירו לסוס את הראייה לצדדים. בחלק התחתון היה רסן ממתכת שהיה בתוך הפה של הסוס ולרסן היו קשורות המושכות שאיתן שניו נוהגים את הסוס. כאשר היו מושכים במושכות הסוס היה נעצר. כאשר מושכים רק בצד אחד הסוס היה פונה לאותו הצד. וכשהיו רוצים שהסוס יתחיל ללכת היו צועקים לו "דיו" ומשחררים את המושכות שתהיינה חופשיות. כשהיינו רוצים שהסוס ירוץ היינו מזרזים אותו ע"י קריאות "דיו" ומכים אותו מעט עם השוט שהיה רצועת עור קשורה למקל.

הסוס היה אוכל שעורה, קש, וירק. הסוס היה מחרבן תוך כדי הליכה אבל בשביל להשתין הוא היה נעצר והיה צריך לחכות עד שיגמור.

הסוס היה גם טוב מאוד לרכיבה בשבילי הסוס היה גבוה מדי ולכן לא הייתי רוכב עליו, אבל אחי גדעון, היה רוכב עליו גם עם אוכף וגם בלעדיו. הסוס היה גבוה, לבן ורץ מהר מאוד.




המשק

 

המשק החקלאי שלנו היה קטן יחסית למשקים אחרים. האבא שלי היה רוב השנים בעל תפקיד ציבורי. הוא היה המוכתר. כלומר נציגו של היישוב לגבי השלטון הבריטי. היה מזכיר המושב, גזבר, ראש מועצה אזורית, מדריך חקלאי ועוד, כך שהמשק החקלאי היה אמור לספק תוספת לשכר שהיה מקבל עבור עבודתו הציבורית. ההכנסות מהחקלאות היו נמוכות מאוד ולרב ההפסדים היו גדולים מהרווחים. בשנים הראשונות היתה לנו פרה אשר סיפקה חלב לתצרוכת המשפחה אולם אחר כך היו עזים לבנות. את העודפים של החלב היינו מביאים למחלבה ומשם היו מעבירים את החלב בכדי מתכת לתנובה בתל אביב.

לול התרנגולות היה תמיד מרכיב חשוב במשק. הלול סיפק ביצים לתצרוכת עצמית ולמכירה לתנובה. ההכנסה מהלול הייתה מעטה אבל קבועה במשך כל השנה. גם הקקי היבש של התרנגולות שנקרא זבל עופות היה מרכיב חשוב בדישון האדמה שגידלנו עליה ירקות.

בשנים הראשונות היו שלוש חלקות אדמה שעליהן גידלנו ירקות, ירק לעזים ופרחים.

החלקה הגדולה הייתה בצד מזרח מול הבית שלנו, מעבר לדרך שעברה מחוץ לגדר המושב והובילה לצפון לבית עבד.

החלקה השנייה הייתה החלק הדרומי של החצר שלנו והחלקה השלישית הייתה מחוץ לגדר לכיוון מערב. אדמה זו שמעבר לגדר לא הייתה שייכת למושב. היא הייתה שייכת לאנשים פרטיים בלתי ידועים. החלקה בצד מערב הייתה אדמה חולית מאוד ולכן היה צריך להשקות את הגידולים השונים פעמים תכופות. כמו כן היה צריך לדשן את האדמה לפני הזריעה או השתילה וגם בזמן הגידול. הדישון נעשה על ידי זבל עופות וזבל כימי.

הגידולים בחלקה הזו היו עגבניות, חצילים, פלפל, מלונים ואבטיחים מלפפונים ועוד. כמובן שלא כל הגידולים באותו זמן.

בחלקה בחצר גידלנו בעיקר ירק לעזים. תפוחי אדמה, בטטות, בטנים ועוד.

האדמה הייתה חולית ונגועה בעשבים רעים כיבלית וכוסאב. היה קשה לשמור על החלקה בזמן הגידול שתהיה נקיה מעשבים.

בחלקה מצד מזרח גידלנו את כל הגידולים שהזכרנו מקודם וגם גידלו פרחי גלדיולות. בעיקר לפקעות אבל גם שלחנו פרחים חיים. בחלקה זו האדמה הייתה קצת יותר כבדה מהחלקות האחרות. זו הייתה אדמת חמרה קלה ולכן הייתה נוחה מאוד לעיבוד. חלקה זו עיבדנו עד שנת 1949-1950. שאז התרחב המושב לכיוון מזרח ואנחנו קיבלנו את החלקה הדרום מזרחית שגבלה בכפר שמריהו ובמסילת הברזל של הרכבת שבנו אותה בתקופה זו.

 

עיבוד הקרקע

 

כאשר היו מחליטים לגדל גידול כלשהו על האדמה סדר הפעולות היה בדרך כלל כזה: בתחילה היו מנקים את החלקה מעשבים וזאת היינו עושים בעזרת טוריה וקילשון. אם האדמה הייתה יבשה היו משקים אותה.

את האדמה היו משקים בעזרת ממטרות סביבון. ממטרת סיבון הייתה בנויה משתי כנפיים, כל כנף הייתה מצינור דק ובקצהו "עין". כנף אחת הייתה עין זכר ובכנף השנייה עין נקבה. הכנפיים היו מוטות לצד ולמעלה כך שזרם המים שיצא מהעיניים סובב את הכנפיים שהיו מחוברות לבסיס מסתובב. הממטרות היו מחוברות לזקיפים מצינור ¾ צול. צול זו מילה בגרמנית המבטאת קוטר של אינצ' אחד כלומר 2.5 ס"מ.

קו הצינור שאליו היו מחוברים הזקיפים במרחקים של 6 מטר היה מצינור ברזל של 1 צול. כאשר היו משקים בקווים ניידים היה כל קטע של צינור ''1 (בנוסף לזקיף וממטרה) באורך 6 מטר והיה די כבד.

בגיל 12-13 כבר הייתי מעביר קווים בעצמי וזו הייתה עבודה די קשה בשבילי.

אחרי שהיו מרטיבים את האדמה היו מחכים יום אחד ואז היו חורשים את האדמה במחרשת כנף. בשנים הראשונות היינו נעזרים בחברים במושב שהיה להם פרד או פרדה. (פרד זו הכלאה בין סוסה וחמור) והם היו חורשים בתשלום. כשהיה לנו חמור ואח"כ סוס היינו חורשים לבד. לאחר שגומרים לחרוש את כל החלקה היינו עוברים עם משדדה שהית מפוררת את הגושים הגדולים וגם הייתה מוציאה את העשבים הגדולים שנשארו בשטח. לאחר שפני השטח היו חלקים פחות או יותר, היה אפשר לזרוע או לסמן שורות לשתילה או לסמן ערוגות שרוחבן 80 עד 100 ס"מ. לפעמים היינו פותחים תלמים בעזרת המחרשה או המתלם שהוא כמו מחרשה אבל יש לו שתי כנפיים במקום כנף אחת. את התלמים היינו פותחים במרחקים הדרושים לפי הגידול. 60-120 ס"מ בין תלם אחד לשני. כאשר חורשים כל תלם הוא במרחק 10-15 ס"מ והאדמה החרושה מכסה את התלם הקודם. הסוס שמושך את המחרשה היה הולך בתוך התלם הקודם. לכן כאשר אומרים על מישהו שהוא הולך בתלם מתכוונים לומר שהוא עושה בדיוק מה שנדרש ממנו. לאחר שפני השטח היו ישרים ונקיים היה אפשר לזרוע. אם הגידול היה אמור לכסות את כל השטח באופן שווה כמו תלתן, חיטה, שעורה, בקיה, אספסת, פנסילריה, ועוד. היו מפזרים את הזרעים ביד. ביד אחת היו מחזיקים בדלי שבו היו הזרעים או בשק שהיה קשור בקצותיו והיה תלוי על הכתף כאשר הפתח מופנה קדימה וביד השניה היו חופנים קצת זרעים ומעיפים אותם קדימה תוך פיזור שווה. לאחר פיזור הזרעים היו עוברים על השטח במשדדה שהייתה מערבבת את הזרעים בשכבת האדמה העליונה כך שרוב הזרעים היו מוצנעים באדמה. לאחר השקיה היו עוברים מספר ימים עד שהזרעים היו נובטים ואז היינו רואים אם הפיזור היה בסדר ואם כמות הזרעים שפוזרו הייתה נכונה.

הגידולים שאותם זרעו בשורות והיו משתמשים לשם כך במכונות זריעה ידניות. למכונת הזריעה הגדולה שהיינו דוחפים אותה כמו מריצה, קראנו פלנט (planet) שם זה בא בגלל שם החברה שהייתה מייצרת מכונות זריעה. מכונת זריעה פותחת באדמה חריץ בעומק 2-3 ס"מ ומפזרת בחריץ זרעים במרחקים שווים, מכסה את החריץ והזרעים באדמה ומהדקת את האדמה על מנת ליצור מגע בין הזרעים והאדמה.

 

גן-ילדים 1939-1941

 

הגננת הייתה שרה הורביץ, אימא של מאיר, שושנה ורחל . (מאיר שינה את שם משפחתו להר-ציון ונודע בשירותו הצבאי המפואר בצנחנים וביחידה 101 שהייתה בפיקודו של אריק שרון).

גן הילדים היה בבניין הציבורי במרכז המושב. הבניין כלל גם את הצרכנייה, המרפאה ותחנת הנוטרים שהייתה על הגג. חצר הגן הייתה מצדו הדרומי של הבניין וגבולותיה היו הבניין, הרחוב, מחסן התערובת וגבעת הכורכר בצד מזרח. בגבעה היו מערות מעשה ידי אדם בתקופות קדומות. בחצר הגן שטח קטן שגידלו בו ירקות שונים, ומגרש משחקים שכלל ארגז חול, נדנדות צינור ברזל בצורת ח ששימש כמתח לתרגילי כושר וכדומה. בחצר הגן היינו משחקים גם בשעות אחר הצהריים במשך שנים רבות, גם לאחר שסיימנו את הגן והיינו תלמידי בית הספר. בתוך הגן הייתה פינת מטבח, שירותים וחדר גדול שהיו בו צעצועים, ספסלים, כסאות, פסנתר שחור ותמונות של הרצל וביאליק.

יום אחד, בשנה האחרונה בגן, כאשר חזרתי מן הגן הביתה, עברתי ליד בית הספר שהיה בבית בורר מול בריכת המים המורה, אהובה אורבוך, הקריאה סיפור לילדי כתה א. כאשר ראתה אותי, הזמינה אותי להצטרף לכתה ולשמוע את הסיפור. הסיפור היה הלב של דה אמיציס, סיפור עצוב ומרגש

שהעלה לי דמעות. אני התביישתי וניסיתי להסתיר את הדמעות. מאז ועד היום אני מנסה להסתיר את דמעותיי.

 

עזרה בעבודות הבית והמשק

 

היו הרבה עבודות במשק שאני הייתי מבצע או משתתף בביצוען כבר מגיל צעיר. בגיל 8-9 הייתי עוזר בעבודות הלול. להחליף מים בדליים אשר היו בחצר הלול, לאסוף ביצים, להאכיל את התרנגולות בתערובת או בירק קצוץ וכדומה. עד גיל 14 כבר הייתי מבצע לבד כל מיני עבודות. לחרוש, לקצור ירק לעזים עם חרמש או עם מגל. להעביר קווי השקיה, להשקות, כלומר לפתוח את המים בקווי הממטרות ולנקות סתימות בממטרות, לזרוע, לשתול, לקטוף ולארוז. להביא שקי תערובת ממחסן האספקה, להוביל ביצים למחסן ביצים, חלב למחלבה, ירקות לנקודת הריכוז. לרתום את החמור לעגלה ובסוף היום להתיר את החמור מרתמותיו ועוד עבודות שאני לא זוכר. בדרך כלל לא הייתי אוהב לעבוד ותמיד הייתי מעדיף לקרוא ספר או לשחק עם החברים. אבל הייתי גאה בכל עבודה שהיה צריך ידע מסוים ומיומנות על מנת לבצע כמו שצריך. לדוגמא, לחרוש ושהתלם יהיה ישר.

להשחיז חרמש מבלי להיחתך או לקצור תלתן או ירק אחר בצורה יפה וחלקה כך שהתלתן היה נערם בשורות תוך כדי הקציר. בגיל 15-16 הייתי חולב את העזים לפנות ערב והייתי הולך למחלבה שהייתה בקצה השני של המושב עם דלי מלא ב 5-6 ליטר חלב. את החלב היו אוספים במחלבה ומשם מובילים לתנובה בתל אביב בכדי מתכת מיוחדים אשר היו נסגרים היטב כך שהחלב לא היה נשפך בטלטלות הדרך.

 

גידול ירקות

 

במשך השנים גידלנו הרבה מיני ירקות. המשותף לכל מיני הירקות היה העבודה הרגילה של השקיה ועישוב עשבים רעים. לכל מין ירק היו פעולות גידול של זריעה, שתילה, דילול, דישון, ריסוס נגד מחלות ומזיקים. קטיף, אסיף, אריזה ומשלוח לשוק.

מיני הירקות שגידלנו היו: תפוחי אדמה, בטטות, דלעת, עגבניות, מלפפונים, פלפלים, חצילים, כרוב, כרובית, קולרבי, קישואים, צנון, צנונית, מלונים, אבטיחים, גזר, פטרוזיליה, בצל ירוק, בצל יבש, שעועית צהובה, שעועית ירוקה, אפונה ובמיה. ויסלח לי הירק ששכחתי להזכיר. את רב הירקות היינו אורזים בארגזי עץ בגודל 30*50*20 ס"מ. על כל ארגז היינו מדביקים תווית שכותבים עליה את מספר המשק. המספר שלנו היה 9 ואת הארגזים היינו מביאים לתחנת ריכוז אשר ממנה היו שולחים במרוכז את כל התוצרת לתנובה בתל אביב.

החקלאים ברשפון הצטיינו במיוחד בגידול עגבניות בחדשי האביב ותחילת הקיץ והיו זמנים ש20-25 משאיות עמוסות עגבניות היו יוצאות מהמושב בכל יום. בשנים הראשונות עד תחילת שנות ה50 הייתה משאית אחת או שתיים בכל יום נוסעת לתנובה. לתנובה היו מובילים גם חלב וביצים וגם תרנגולות שגמרו להטיל שאותן היו מובילים בארגזים מיוחדים שהיו כלובים עם שתי קומות שהתאימו לתרנגולות, או קומה אחת לתרנגולי הודו שהם יותר גדולים מתרנגולות. העבודה הקשה ביותר בגידול הירקות הייתה איסוף מלפפונים. בגלל ששיחי המלפפון היו שרועים על הקרקע והיה צריך להתכופף ולחפש את המלפפונים המוכנים לקטיף בין העלים. 


הזמן הפנוי

 

מיום הולדתי ב-ד באדר, 10 ימים לפני פורים, בשנת 1936 ועד לסוף 1949 גדלתי ולמדתי במושב רשפון. הבית היה קטן מאד, לא היה רדיו, לא הייתה טלוויזיה את הספרים המעטים שהיו בבית קראתי אין ספור פעמים כך שאם היה מזג אויר מתאים ואם סיימתי את המטלות המעטות שהייתי חייב לעשות כעזרה בעבודות המשק או הכנת שיעורים, הייתי יוצא מן הבית אחרי הצהריים ועד לחשכה, לשחק עם הילדים בני גילי.

רשימת המשחקים ממש ארוכה, חלק היו מתאימים לעונות שנה מסוימות וחלק התאימו לכל השנה. ואלה המשחקים שאני זוכר – מחבואים, שוטרים וגנבים, תופסת, מטקות. הקפות, כדור-רגל, מחניים, קפיצה בחבל, קלאס שמיים וקלאס שרליש, בנדורות (גולות), גרעיני משמש, ארצות, גלגלים, נדנדות, קטיף נרקיסים וכלניות, איסוף פטריות, ריקוד המעגל, משחקים בתוך הבית כמו דוק, קלפים ועוד. לא את כולם אני זוכר.

 

בית-ספר עממי 1941-1947

 

בכיתה א בשנת 1941 היינו שמונה תלמידים: תמר רבינוביץ, אילנה וישנבסקי, דוד גופרמן, לאה פישמן, שוקה טלפיר, יעקובי קניגשטיין, רותי ובר ואני. כעבור מספר שנים, עברו המשפחות של אילנה ולאה לגור במקומות אחרים ונשארנו ששה תלמידים בכתה.

המורים היו לפי הסדר הבא: אהובה אורבוך, גינה, זאב בן-שחר, גולדשמיד ובכיתה ח בבית הספר ויצמן בהרצליה היה המחנך חנוך כרמלי.

הבניין שבו למדנו היה בהתחלה בית בורר, לאחר מכן בית פישמן ולאחריו בית התרבות ע"ש גופרמן. היינו מעט תלמידים בכיתה ולכן למדנו שתי כתות בחדר אחד ואותו מורה לימד את שתי הכיתות. אני חושב שהייתי תלמיד טוב, לא היו לי בעיות משמעת, הייתי מכין שעורים בזמן אבל גם עצלן ומחפש תמיד קיצורי דרך. אהבתי לקרוא ולכן לא היו לי שגיאות כתיב. בייחוד אהבתי את שעורי ההתעמלות, הייתי טוב במשחקי כדור כמו מחניים ובייחוד הצטיינתי בריצה למרחקים קצרים.

בית הספר היה במרחק הליכה של 10-3 דקות, את ספרי הלימוד הייתי נושא בקופסת עץ צבועה ירוק אשר קיבלתי בירושה מאחותי חנקה. האוכל שלקחנו לבית הספר היה שתי פרוסות לחם אחיד מרוחות בריבה שהיו עטופות בנייר עיתון ישן, בעונה המתאימה הייתה מצטרפת גם קלמנטינה או תפוז. שקית האוכל הייתה תפורה מבד פשוט עם שרוך.

מתקופת בית הספר העממי נשארו מעט זיכרונות. באלבום התמונות יש תמונה שצולמה ביציאה לטיול שנתי. אני הייתי בגיל 10-11 בכיתה ה, הטיול היה לכפר הנוער בן-שמן ולירושלים. ביום הראשון ישננו בבן-שמן בכיתה ריקה על מחצלות. עד היום אני זוכר את השקט לאחר כיבוי אורות ואת הצעדים של אישה כלשהיא שעברה במרפסת וכנראה נעלה נעלי עקב. אחותי חנקה שהייתה אתנו כמלווה הייתה מספרת שבאמצע הלילה היא בדקה אם היינו מכוסים בשמיכה וכאשר שמעה את אחת הדמויות אומרת: "זוזי מפה נבלה" ידעה שזה אני. כנראה שחשבתי שאני מקבל טיפול מיוחד והתקוממתי כנגד זה.

הרשמים מירושלים היו הכותל המערבי, בורות המים בחצרות הבתים בעיר העתיקה והרחובות הצרים עד כדי כך שהאוטובוסים שנסעו בהם היו בעלי דלת אחת הפונה לאחור. זה היה הטיול היחידי שהיה לנו בבית הספר העממי או היחיד שאני זוכר.

את שעורי ההתעמלות שאהבנו העביר מיכאל מכפר שמריהו והוא גם לימד אותנו לנגן בחלילית. את הריצות והקפיצות של פעם אני לא יכול לשחזר אבל לנגן בחלילית אני יכול גם יכול.

 

כתה ח' בית ספר ויצמן בהרצליה

 

בספטמבר 48 התחלנו את כתה ח בבית הספר ברנדיס בהרצליה ב, אז קראו למקום אזור ג. בית הספר היה על גבעה ובחצרו התנשא מגדל המים של האזור. בכתתנו היו תלמידים מאזור ג, כפר שמריהו ואנחנו, כלומר ששת התלמידים מרשפון.

המחנך שלנו היה חנוך כרמלי שהיה גם מנהל הבית-ספר. אנחנו היינו המחזור הראשון שסיים כיתה ח. מחזור מספר 1.

לבית הספר היינו נוסעים באוטובוס של הבוקר . האוטובוס היה יוצא משפיים , ועובר ברשפון בדרכו להרצליה דרך כפר שמריהו ואזור ג. רוב הימים היינו חוזרים הביתה באוטובוס של הצהרים ,לפעמים היינו חוזרים ברגל ולפעמים באופנים, כשהאופנים היו שמישים.

את הלימודים של בית-ספר עממי סיימנו ביוני 1949

 

אחותי חנה (חנקה )

 

חנקה הייתה מבוגרת ממני ביותר משש שנים. הזיכרון המוקדם ביותר כנראה הוא שאני בן שלוש-ארבע במקלחת יחד עם חנקה ותמרה בת הדוד שהתארחה אצלנו. במשך חמישים שנה עזרה חנקה להורים בנושאים שונים ובשנים הראשונות החלק החשוב היה בוודאי הטיפול בי, הילד הקטן, שרצה להיות ליד אחותו הגדולה גם כאשר חברות היו באות לשחק אצלנו וגם כאשר הייתה הולכת לחברות. אני זוכר תמונה שבה חנקה וחברה יוצאות מהבית ,הולכות בשביל בין העצים ואני רץ אחריהן וחנקה צועקת לאימא ומבקשת שתקרא לי כי הן לא רוצות שאלך איתן, הן ילדות בנות 11-12 וכאשר האח הקטן מזדנב אחריהן לכל מקום זה כנראה לא היה הכי נוח.

את הערבים היינו מעבירים במשחקים בבית כמו מחבואים או מלחמת כרים שאליה היה מצטרף גם אבינו אם הוא היה בבית, לרוב הוא לא היה. בשנים יותר מאוחרות הייתי קורא את כל הספרים שחנקה הייתה מחליפה בספריה והייתי מנצל כל רגע שהיא הייתה עסוקה בדברים אחרים מאשר לקרוא.

בימים היפים בחורף ,בשבתות, הייתה חנקה לוקחת אותי לקטוף נרקיסים. בימים ההם היה מותר לקטוף פרחי בר כמו נרקיסים וכלניות. את הנרקיסים היינו מוצאים בשטחים רחוקים שהיום הם רחוב השקד או מסילת הרכבת. היינו חוזרים עם זרים ענקיים של נרקיסים ונעליים מלוכלכות בבוץ, זו הייתה עבודה קשה לנקות את הנעליים אבל היה פיצוי נאות בריח של הנרקיסים שמילא את בבית ובהנאה מיופים.

בימי הקיץ הייתה חנקה לוקחת אותי בשבתות לים. היינו יוצאים בבוקר, סנדלים כובע ובגד ים, בלי מים כי לא היו מימיות או בקבוקי פלסטיק , הולכים ברגל לחוף אפולוניה וסידנא-עלי וחוזרים בצהריים עייפים, רעבים ובייחוד צמאים. בעונת האבטיחים והמלונים היינו מטפסים על עצי הקיקיון שהיו בחצר, חנקה הייתה פורסת מלון או אבטיח, את הקליפות והגרעינים היינו זורקים לארגז ששמנו על הקרקע והרגשנו בעננים.

כאשר הנוער הבוגר, בני ה13-14 התחילו באימוני הגדנ"ע, לימדה אותי חנקה, בסודי סודות, את התרגילים השונים באימוני הקפא"פ (קרב פנים אל פנים) כאשר הנשק היה מקל באורך 90 ס"מ, או העברת תשדורות בשיטת סמפור ע"י דגלים. אני תרמתי את חלקי במציאת ענף ישר מעץ הדר והפיכתו למקל קפ"פ כשר למהדרין, כולל טבעות שחורות לאורכו שנצרבו ע"י להבת הפרימוס.

לחנקה היה פנקס שאליו העתיקה, בכתב יד יפה, את מילות כל השירים שנהגו אז לשיר, זכור במיוחד המנון הפל"מח שאותו אסור היה לשיר בקול רם פן ישמעו הבריטים ויבינו שאנחנו שייכים לתומכי תנועת המרי.

בחורף 49, הייתי בן 13, לקחה אותי חנקה לביקור בקיבוץ בית-קשת. לי היה הביקור כחוויה מרשימה. כאשר חזרנו , נכנסנו לבקר במושב נהלל וביקרנו את משפחת דבורה ושמואל דיין, הוריו של משה דיין, הם היו המשפחה המאמצת שלה כאשר הייתה תלמידה בבית הספר החקלאי לבנות

 

 

 

חסר רכיב