חסר רכיב

מורשת רשפון 72 שנים להגעת הברל כצנלסון

מושב רשפון: גאווה מקומית על תרומה להקמת המדינה
השבוע ימלאו 72 שנים לנחיתת ספינת המעפילים ברל כצנלסון בחוף רשפון

בימים אלה ימלאו 72 שנים להגעת ספינת המעפילים "ברל כצנלסון" לחופי רשפון, לפיצוץ משטרת החוף הבריטית בסידנא-עלי, ולנפילתו של אליהו חינסקי (1925-1945) מפתח-תקווה בקרבת מושב רשפון במהלך מצור שהטיל הצבא הבריטי. זהו סיפורם של יישובנו הצעיר בימים ההם, סיפורה של תקופת ההעפלה, ההתנגדות ועוז הרוח של תושבי הארץ.

הימים היו ימי השלטון הבריטי בארץ, עליה בלתי לגאלית שאחרי מלה"ע העולם השניה. ספינות ראשונות החלו להגיע עם פליטי שואה לארץ החל בקיץ 1945. בספטמבר 1945 רכש המוסד לעליה ב' ספינת משא יוונית (קוסטר) באורך כ 30 מטרים בנמל פיראוס. הספינה שנקראה "דימיטריוס" קיבלה את השם העברי "ברל כצנלסון", והוכשרה לקראת ההפלגה.

הספינה נקראה ע"ש ברל כצנלסו (1887-1944) שהיה הוגה דעות ציוני, עיתונאי ואיש מעש, ממקימי ההסתדרות ומוסדותיה: קופת חולים כללית, בנק הפועלים, סולל בונה, המשביר לצרכן, הוצאת ספרים "עם עובד" ועיתון "דבר" אותו ערך עד יום מותו. הוא גם כתב את נוסח היזכור הראשון עליו מבוסס היזכור בו משתמשים היום. ברל נפטר כשנה לפני סיפורנו.

על הספינה היו 211 מעפילים שנאספו מיוון , בולגריה, רומניה, פולין ויוגוסלביה. רובם ניצולי מחנות השמדה ופרטיזנים, חלקם חברי עלית הנוער ושבויי מלחמה. כולם הועלו על סיפון הספינה הזעירה ובליל 16-17 לנובמבר היא יצאה לדרכה מיוון. הים הסוער עיכב מעט את ההפלגה אך הספינה המשיכה לכיוון הארץ. הבריטים גילו חלק מההכנות עוד ערב יציאת הספינה לים והחלו לחפש אותה, וכך עוד בדרכה לארץ הבחין מטוס סיור בריטי בספינה "ברל כצנלסון".

לחופי רשפון הגיעה הספינה בלילה שבין יום חמישי לשישי, 22-23 לנובמבר 1945, ובשתי סירות פלי"ם (שיצאו מקבוץ שדות ים) הורידו את המעפילים אל החוף, כאשר חברי רשפון ושפיים מאבטחים את אזור הנחיתה ועוזרים למעפילים לרדת מהסירות ולעלות לחוף. משם פוזרו המעפילים בסיוע אנשי רשפון ושפיים, שהוכנו מבעוד מועד למשימה, בין בתי התושבים ביישובים הצעירים דאז.
ותיקי מושב רשפון עוד זוכרים איך התעוררו בבוקר שישי על רצפת בתיהם ובמיטותיהם מעפילים זרים, קשי יום שהעבירו שם מספר שעות בטרם פוזרו ברחבי הארץ.
 סירת חותרים של הפלי"ם, במהלך אימון. סירות כאלה הורידו מעפילים מספינה שהתקרבה לחוף עד מרחק מסוים בהעדר נמל או רציף מסודר אל
חוף מבטחים

מספר שמעון כהנר (קצ'ה, איש הצנחנים ויח' )101, בן למשפחה מראשוני רשפון שגדל במושב ושמשפחת אחיו מתגוררת איתנו: (מדברים שכתב לחוברת "והגדת לבנך" שיצאה לחגיגות ה-80 לרשפון ב 2016)
" חוף רשפון שפיים היה אחד מחופי היעד של ספינות המעפילים. ביום שישי, 23 בנובמבר 1945 נקראתי למא"ז אייזיקוב עם עוד כמה מהילדים שהיו קשרים במושב. קיבלנו משימה להודיע לכ-20 איש מחברי המושב (ובהם אימי) שעליהם להתייצב בשעה 20:00 לפעילות לילה. חברים אלו הצטרפו לכח גדול יותר שכלל חברים מישובי הסביבה. תפקידו של הכח היה לסגור את חוף הנחיתה המיועד להגעת האניה "ברל כצנלסון". אנית המעפילים הגיעה לחוף וכח הפלי"ם החל מיד להוריד את המעפילים ולפזר אותם ברשפון ושפיים. לקראת הסוף התפתחה מהומה והבריטים השתלטו על האניה. ברשפון חולקו כ-100 מעפילים בבתים של 13 משפחות, 7-8 מעפילים למשפחה, שם נתנו להם לאכול, אפשרות למקלחת ומקום לישון לילה ראשון במולדת! הקשרים ואני בתוכם נשארו בכוננות אצל המא"ז ונשלחנו הביתה אחרי חצות. עיקר ההתרגשות בבית הורי אותו הלילה היתה מעפילה צעירה שמיררה בבכי תוך קריאות ביידיש "אחותי, אחותי". אמא הסבירה לי שהמעפילה שרדה את השואה רק תודות לאחותה המבוגרת ממנה בשלוש שנים, שהיתה איתה ביחד גם על האניה ואבדה לה בלהט המהומה בחוף ההורדה. אמא שלי ניסתה להרגיע את המעפילה הצעירה והבטיחה לה שבבוקר תיפגש עם אחותה אבל המעפילה לא נרגעה ולא היתה מוכנה לאכול. בהעדר כל דרך אחרת לפתור את הבעיה ועל אף חשש הורי לשלוח אותי, ילד בן 11, בשעה כה מאוחרת, יצאתי לדרך מבית לבית במושב ואחרי שעברתי במספר בתים מצאתי את האחות שגם היא היתה נרגשת מאד. היא הלכה איתי לביתנו והמראה והקולות של הפגישה בין שתי האחיות מלווים אותי מאז כאחד מהארועים בחיי שלא אשכח לעולם. למחרת בשבת, 24 בנובמבר 1945, ריכזו את כל המעפילים, חילקו אותם למספר קבוצות וחברים מהמושב הלכו איתם מזרחה לכוון רעננה וכפר סבא. אבא שלי הוביל את אחת הקבוצות ואני התלוויתי אליו. "

ובחזרה אל הבריטים: - אלה כאמור לא שקטו על השמרים - באותו            
יום חמישי יצאה המשחתת הבריטית "פיקוק" מנמל חיפה לחיפוש אחר
הברל כצנלסון. דייגים מקומיים מהכפר "אל חראם" (סידנא עלי)
שנקלעו לחוף הורדת המעפילים נעצרו ע"י אנשי הפלמ"ח ושוחררו בגמר
הפעילות. אחד מהם הצליח לחמוק, עלה מהחוף לתחנת המשטרה
הבריטית על המצוק בסידנא עלי וסיפר לבריטים על המאורע. המשחתת
הבריטית הגיעה למקום והספיקה ללכוד את 2 סירות הפלי"ם על צוותיהן
וכ-20 מעפילים ואנשי צוות, אך שאר 200 המעפילים כבר הורדו ופוזרו.
אנשי הפלי"ם ובהם יוסף אלמוג ויוסל'ה דרור האגדיים שהיו בהמשך ממקימי חיל הים ומפקדי שייטות, שהו במעצר במשך חצי שנה.

ארגון ה"הגנה " החליט לנקום בבריטים ולפגוע בתחנות המשטרה בסידנא עלי ובגבעת אולגה. עוד למחרת ביום שבת ה-24 לנובמבר הוטמנו פצצות בשני המבנים, הודעה נמסרה לבריטים כדי שיצאו מהם ובכך יימנעו פגיעות בנפש בקרב הבריטים, והתחנות פוצצו. בנסיגתם המהירה של המפוצצים לעבר גבעת חיים הם נאלצו להותיר את שאריות חומרי הנפץ במושב רשפון, בקרבת האזור בו נמצאים כיום תחנת הדלק והסילו. הבריטים שרדפו אחריהם מצאו את חומרי הנפץ ברשפון והטילו החל ביום ראשון בערב עוצר על רשפון, שפיים וגבעת חיים. ארגוני המגן בארץ קראו להצטרפות המונית לעזרה ושבירת הסגר , וכך הצטרפו אלפי אנשים מהיישוב העברי לעזרת הישובים הנצורים.

בהתנגשויות ביום שני למול המשטרה הבריטית שרצתה לנקום נהרגו 8 אנשים ונפצעו 70, רובם ליד קבוץ גבעת חיים שבעמק חפר. בקרבת רשפון בלט בפעילותו בקרב המתנגדים למצור מ"כ אליהו חינסקי, איש פתח תקווה ודור רביעי בארץ. סמל בריטי הצביע עליו ונתן הוראה לפגוע בו, וחינסקי נורה ונהרג.
בין הפצועים היה חבר רשפון גאורג גץ (סבא של יפתח מזרחי המתגורר במושבנו) שלבנו הצעיר שנולד בתחילת 1946 הוא קרא אליהו, על שמו של אליהו חינסקי. מרשפון נעצר מוכתר היישוב, מאיר בן שפר, שמשפחתו מתגוררת גם בימינו במושב, ושמונה אנשים נוספים.

סיפור מרתק ומיוחד יש למשפחת פינקלשטיין -דייגי: דב פינקלשטיין, שהיה יונאי (מאמן ומשלח יוני דאר). בשירותו בחיל הקשר הכיר שם את אשתו הרשפונאית עפרה דייגי- פינקלשטיין ( שנפטרה לפני כשנתיים). בחתונתם שהתקיימה בשנת 1952 בביתם ברשפון (מול המועדון לחבר ובית הכנסת), התארח מפקד היחידה, והנה הסיפור כפי שנכתב ע"י עפרה פינקלשטיין עצמה :
"כשנתיים לאחר העלייה על הקרקע, החלו להגיע ספינות מעפילים מאירופה לחופי הארץ בעליה בלתי לגאלית, ובין היתר הגיעו לחופי שפיים. זכור לי שאבי היה יוצא לשפת הים עם הפרד טומי שהיה חרש, דבר שמנע ממנו להיבהל מרעשים, ולכן הוא שימש להובלת התשושים שבין העולים. את העולים היו מביאים לביתנו לשם רישום ומכאן פוזרו לישובים רחוקים יותר. אני כילדה הוזהרתי לא להגיד להיכן הם מגיעים. לימים, כאשר נישאתי בעת שרותי בצבא, הזמנו את אנשי היחידה כולל מפקד היחידה נחום בלגליי ז"ל אלינו הביתה לרשפון. כאשר המפקד נכנס הביתה הוא הסתכל על התקרה ופתאום התחיל לצעוק: הייתי בבית הזה! והחל לשחזר עם אבי, ראובן דייגי ז"ל, והתברר שהוא הגיע באחת מאניות המעפילים הבלתי לגאליות שהגיעו לחופי רשפון-שפיים, הועבר אלינו הביתה לרישום ומכן העבירו אותם הלאה. התברר שבמשך 14 שנה הוא ניסה לברר להיכן הוא הגיע ביום עלייתו ארצה."
להלן כתבה מעיתון "הצופה" מיום ג' ה 27 בנובמבר 1945:

חסר רכיב