חסר רכיב

וייס אטקה

וייס אטקה
-
-
וייס אטקה
1989 - 1913

אטקה וייס אמנו היקרה נולדה בפולין בשנת 1913.
בשנת 1933 הצטרפה לתנועת הנוער הציוני עם אחותה התאומה יהודית (פרלמן) ובשנת 1936 עלתה ארצה עם קבוצת חברים מהתנועה והצטרפה לקיבוץ הכשרה ברמת השרון.
בשנת 1939 נישאו הורינו אטקה ואליעזר ולאחר חתונתם עלו עם חבריהם מתנועת הנוער הציוני לגליל העליון והקימו את מושב שאר-ישוב. בשאר-ישוב נולדנו אחותי חוה ואני.
בתחילת 1947, עקב יריות בלתי פוסקות מהצד הסורי הוחלט לפרק את המושב. רוב המשפחות עברו לוילהלמה (בני עטרות) והורי עברו לגדרה עם אחותי ואיתי.
מגדרה עברנו לרשפון וכאן החליטו הורינו לבנות את ביתנו.
אמי טיפלה בבית וגידלה את אחותי ואותי ואבי מונה למנהל הצרכנייה המקומית. החיים החלו לחייך למשפחתנו.
כשנה לאחר הגיענו לרשפון, בנובמבר 1948, לקראת חצות, אחותי ואני ישנו בחדר הפנימי ובחדר הקדמי מול דלת הכניסה ישבו הורינו ליד השולחן, לאור עששית.
אבי כתב מכתב לאחיו בארה"ב ולצדו ישבה אמי ורקמה מפת שולחן כשלפתע פרצו את דלת הבית כנופית פדאינים חמושים שבאו מכיוון ירדן.
בצרור יריות קצר הם רצחו את אבי וחטפו את אמי לשבי בירדן ושם הוחזקה במחנה השבויים "אום אל-ג'מאל" שבעיר מפרק.
לאחר כחודשיים בשבי הירדני הוחזרה אמי לישראל במסגרת חילופי שבויים ובהתערבות הרמטכ"ל דאז רב-אלוף יעקב דורי.
למרות הטראומה אמא היתה אשה חזקה ותמיד אופטימית עם חיוך נעים ומצאה בכל דבר את החיובי שבו. אך היא לא היתה מסוגלת לשוב לרשפון כשחזרה מהשבי. עברנו בגדרה ואמי החלה ללמוד תפירה לפרנסתנו. אמא דאגה לנו וניסתה להגן עלינו בכל דרך שידעה, היא אף פעם לא שיתפה אותנו על קורותיה בשבי ועל הסיוט שחוותה באותו ערב של רצח אבינו וחטיפתה לשבי.
מגדרה עברנו לתל אביב בה גדלנו. אמא עבדה כתופרת מחוכים בביתנו והייתה תמיד מקבלת בנועם את הנשים שהגיעו (וביניהן נשות רשפון). היתה מודדת, מייעצת ותופרת וגם מארחת.
בשנת 1989 אמא נפטרה ממחלה קשה ועד רגעיה האחרונים קיבלה את פנינו בחיוך מלא אהבה.

חסר רכיב