קניגשטיין זיוה
-
-
קניגשטיין זיוה
2013 - 1936
"זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב 2.). משל נבואי זה, הוא בבואת ימי הבראשית שלנו.
זיוה נולדה בחיפה, עברה עם משפחתה לכפר חיים ומשם בשנת 1941 לרשפון, בזה הסתיים מסע הנדודים, הוריה רכשו משק חקלאי בו מחזיקים יורשיהם עד היום.
את זיוה הכרתי בגן הילדים המקומי, ילדה חמודה שובת לב – ומאז לא נפרדו דרכינו.
היא הייתה הבת הבכורה למשפחת בוסל ולה שתי אחיות, אראלה ותרצה, ואח בן הזקונים של המשפחה, עמירם.
זיוה (אשר כשמה כן הייתה) עברה את מסלול הנעורים ברשפון – גן ילדים, בית ספר יסודי, ומשם לתיכון ספרא בתל אביב, אותו סיימה סמוך לתאריך הגיוס. בצבא שירתה בתפקיד מדריכת גדנ"ע.
לאחר שירותה הצבאי החלה לעבוד במשרד עורכי דין. מאחר ולא רצינו להמתין עד תום שירות החובה, חצי שנה לפני שחרורי מצה"ל נישאנו בחתונה צבאית.
השנים הראשונות היו קשות, פרנסה, קשיים יום יומיים רצופי מטלות, מגורים לא מתאימים למשפחה מורחבת ועוד. לבסוף הפציע אור בקצה המנהרה והמשפחה היגיעה למנוחה ונחלה. (תרתי משמע.)
נרכשה נחלה, נבנה בית מגורים רחב ידיים וזיוה זכתה להגשים חלום, לפתח משק לתפארת ולגדל משפחה. אימא מסורה הייתה, הנלחמת כלביאה עבור ילדיה.
הילדים גדלו. פרחו מן הבית, הקימו משפחות, נכדים ונכדות נולדו, מה אפשר עוד לרצות? אפשר כבר לנוח. אך בעולמנו הכול ניתן במשורה – הטוב, כמו הרע. מצב הבריאות של זיוה התדרדר והיא הלכה לעולמה בטרם עת, בהשאירה בעל, בת ובן, נכדים, אח ואחיות כואבים.
בבואי לעיתים בין מצבות לנוע,
במקום בו תנוח מנוחת עולמים.
בהמיית הרוח אדמה לשמוע,
את קולה הלוחש לי ממעמקים:
"כשאתה מבקר ומניח פרח,
מלטף ברוך את השיש הקר,
מקיצה אני משנת הנצח
ומצפה שתבוא לצידי, מאוחר"
ואני לה עונה ועד לי האורן,
עם דמעה בעיני ויגון אין סוף,
לנצח יקירה, לצידך אנוח,
עת יבוא המלאך, אותי לאסוף.
יעקב קניגשטיין