קראוס אירמה

2001 - 1912

אירמה נולדה ביוגוסלביה ב-1912 למרים וגוסטב לוי. היא היתה הבכורה במשפחה ולאחר שנתיים נולד אחיה. לבן היתה עדיפות ללימודים גבוהים, והוא אכן סיים לימודי אדריכלות, ואילו אירמה יצאה לעבוד לאחר שסיימה לימודיה בתיכון, תחילה בחנות נעליים ואח"כ כמזכירה במשרד עו"ד.

במלחמת העולם השנייה גרה המשפחה בזאגרב, במחבוא, וסבלה רבות מהתנכלויות הנאצים הקרואטים. את אבי היא הכירה לאחר המלחמה, בהיותה חברתה הטובה של אשתו הראשונה שנספתה בשואה.

אמא נישאה ב-1947, בהיותה בת 25, ולאחר שנה הגחתי אני לאוויר העולם. אבי רצה מיד לעלות לארץ, אך אמא התנגדה להפליג עם תינוקת בת חודש באנייה רעועה לארץ ישראל וכך נדחתה העלייה ליולי 1949.

בהגיענו לארץ, גרנו תחילה באוהלים ב-"שער העלייה" בחיפה ואח"כ עברנו למעברת ג'ליל (גלילות). אמא עבדה בחקלאות ואבא בהקמת הצריפים השבדיים ברשפון שאל אחד מהם הגענו ב-1950, כמשק סוכנות. תחילה אמא עבדה כפועלת אצל הוותיקים, ואח"כ הקימו משק - גידלו ירקות, תות שדה והקימו לולי עופות להטלה ולרבייה.

העבודה בחקלאות היתה קשה, בעיקר למי שהגיעה מעבודה משרדית, אך אמא התגברה על כל הקשיים. בצד העבודה בחקלאות למדה עברית "באולפן המאולתר" של אברהם מרקוס שהתקיים אחת לשבוע, כל פעם במשק עולים אחר. היא נהגה להיפגש עם חברים מעולי יוגוסלביה מרשפון ומנוף-ים למשחק קלפים שבועי, ובנוסף לעבודתה במשק והשתלבותה בחיי החברה, אמא דאגה לבית נקי ומסודר, לבת מטופחת, ולאוכל מבושל וטעים.

אמא זכורה לי כאישה חרוצה מאד, מתרחקת מרכילות ומריבות, ודואגת לכל בני המשפחה. תמיד אהבו לבוא אליה לארוחות שבת וחגים שכן הצטיינה בבישוליה ועוגותיה. אמא טיפלה בהוריה כל השנים באהבה ובמסירות ולא הסכימה להוציאם מהבית לשום מוסד.

בהיותה בת 56 אבא נפטר וכשאני התחתנתי עם חקי פורת מעט אח"כ, אמא החליטה להעביר את המשק לחקי ולי, אך המשיכה כל הזמן לעזור לנו בכל העבודות.

גאוותה הגדולה היו ארבעת נכדיה, שבכל אחד הציעה לטפל עד הגיעו לגיל הגן. בכך עזרה לי מאד ויכולתי לצאת לעבודה בראש שקט. ברבות הימים גמלו לה הנכדים על כך.

אמא יצאה קצת לטייל בחו"ל כשהמצב הכלכלי איפשר זאת ונהנתה מאד. בגיל 74, בדיוק לפני חגיגת היובל לרשפון, עברה אמא תאונת עבודה במשק, בלול ההודים שלנו, ומאז החלה בריאותה להידרדר. הסיפור הסתיים בניתוח גב קשה מאד שלאחריו היתה צריכה ללמוד ללכת מחדש אחרי שכיבה ממושכת. בזכות הרצון העז שהיה לה להחלים ובעידודינו, הצליחה להתאושש ולהיות עימנו עוד יותר מעשור שנים.

טיפלנו באמא בבית כמו שלמדנו ממנה.

ב-2001 בהיותה כמעט בת 89, אמא נפטרה בדעה צלולה ובידיעה שלא ניתן להאריך את חייה באופן מלאכותי.

דינה פורת (קראוס)