מאירוביץ אלקה
-
-
מאירוביץ אלקה
2012 - 1914
אלקה פינקלמן נולדה בוונסוש ליד ביאליסטוק והתגוררה בביאליסטוק ובברלין. בשנת 1934, בעזרת הרבנית פרייר ותנועת ״הנוער המזרחי״, היא עברה להכשרה באיטליה.
ב-1935 עלתה לארץ ועבדה כאומנת, וב-1939 סיימה בהצטיינות הכשרה בטיפול בתינוקות בבית-ספר לאחיות בהדסה.
ב-1940 נישאה לצבי מאירוביץ ויחד בנו את משקם במושב עטרות מצפון לירושלים. באפריל 1948, כשההתקפות על עטרות התגברו, אלקה ובנותיה ניצה (1941) ונחמה (1946) עברו לגור בבית משפחת גויטיין בירושלים הנצורה, שם אלקה היתה מעורבת בקשר בין ההגנה לצבא הבריטי בירושלים.
צבי הצטרף למשפחה באמצע מאי 1948, אחרי שעטרות ננטשה, והמשפחה עברה למגורי פליטים ביפו. שם נולד דוד ב-7/10/1948, ואחרי שבועיים כל המשפחה עברה לרשפון. תחילה גרו בבית "עבד" ואח"כ הקימו משק, ואלקה עבדה בחקלאות שנים רבות.
בגיל 50, לאחר שצבי חלה ולא ניתן היה לקיים את המשק, החלה לעבוד בבית החולים ליולדות ״הקריה״ בתל אביב, שם נחשבה לאחות מקצועית ומסורה, עד שיצאה לגמלאות.
אלקה הייתה העוגן של המשפחה. הדבר הקבוע ,המקשר בין אחיה, ילדיה, נכדיה וניניה. היא היתה אמא שמצד אחד מאוד מגוננת, קשובה, מפרגנת אין-סופית ומגבה אותנו באופן מוחלט. ומצד שני נתנה לנו חופש ועצמאות מלאים. הייתה אישה אופטימית, צנועה, ענווה, חכמה, חרוצה ואמיצה מאוד. אחרי גיל 80 עדיין עבדה במשק במיון פרחים.
מעולם לא התלוננה על קשיי החיים ולא העבירה אלינו את מצוקותיה וחרדותיה, למרות שעברו עליה תקופות קשות. באחרית ימיה סיפרה על הוריה ואחיה שנספו בשואה ושמאז שנודע לה על מותם היו לה לילות רבים ללא שינה, סיוטים ובכי. את הכאב הזה לא העבירה לבני המשפחה. היא שמרה שלא ניפגע. הייתה לה אינטואיציה אימהית מדהימה, ללא הורים מכוונים, ללא ייעוץ וללא סדנאות הורים.
שלושה ממשפחת פינקלמן עלו לארץ וניצלו. אלקה הייתה המבוגרת, הדואגת והקשובה לאחותה צביה ואחיה אליעזר. הקשר בין האחים ומשפחותיהם היה הדוק וחם ביותר.
אלקה הייתה שוחרת תרבות ואהבה מוסיקה קלאסית, נגינה ומחול. עודדה אותנו לקרוא ספרים והייתה מנויה עשרות שנים לתזמורת הפילהרמונית.
בשנים האחרונות של צבי, כאשר מצבו הבריאותי נעשה קשה, אלקה טיפלה בו במסירות ובאהבה. היו ביניהם יחסי אמון וחברות יוצאים מן הכלל.
אדם לא בוחר להיוולד. הוא נולד להורים שלא בחר בהם. אנחנו - ניצה, נחמה ודוד - זכינו בהורים נפלאים. אנחנו מודים על המתנה החשובה ביותר בחיינו.
המשפחה
2012 - 1914
אלקה פינקלמן נולדה בוונסוש ליד ביאליסטוק והתגוררה בביאליסטוק ובברלין. בשנת 1934, בעזרת הרבנית פרייר ותנועת ״הנוער המזרחי״, היא עברה להכשרה באיטליה.
ב-1935 עלתה לארץ ועבדה כאומנת, וב-1939 סיימה בהצטיינות הכשרה בטיפול בתינוקות בבית-ספר לאחיות בהדסה.
ב-1940 נישאה לצבי מאירוביץ ויחד בנו את משקם במושב עטרות מצפון לירושלים. באפריל 1948, כשההתקפות על עטרות התגברו, אלקה ובנותיה ניצה (1941) ונחמה (1946) עברו לגור בבית משפחת גויטיין בירושלים הנצורה, שם אלקה היתה מעורבת בקשר בין ההגנה לצבא הבריטי בירושלים.
צבי הצטרף למשפחה באמצע מאי 1948, אחרי שעטרות ננטשה, והמשפחה עברה למגורי פליטים ביפו. שם נולד דוד ב-7/10/1948, ואחרי שבועיים כל המשפחה עברה לרשפון. תחילה גרו בבית "עבד" ואח"כ הקימו משק, ואלקה עבדה בחקלאות שנים רבות.
בגיל 50, לאחר שצבי חלה ולא ניתן היה לקיים את המשק, החלה לעבוד בבית החולים ליולדות ״הקריה״ בתל אביב, שם נחשבה לאחות מקצועית ומסורה, עד שיצאה לגמלאות.
אלקה הייתה העוגן של המשפחה. הדבר הקבוע ,המקשר בין אחיה, ילדיה, נכדיה וניניה. היא היתה אמא שמצד אחד מאוד מגוננת, קשובה, מפרגנת אין-סופית ומגבה אותנו באופן מוחלט. ומצד שני נתנה לנו חופש ועצמאות מלאים. הייתה אישה אופטימית, צנועה, ענווה, חכמה, חרוצה ואמיצה מאוד. אחרי גיל 80 עדיין עבדה במשק במיון פרחים.
מעולם לא התלוננה על קשיי החיים ולא העבירה אלינו את מצוקותיה וחרדותיה, למרות שעברו עליה תקופות קשות. באחרית ימיה סיפרה על הוריה ואחיה שנספו בשואה ושמאז שנודע לה על מותם היו לה לילות רבים ללא שינה, סיוטים ובכי. את הכאב הזה לא העבירה לבני המשפחה. היא שמרה שלא ניפגע. הייתה לה אינטואיציה אימהית מדהימה, ללא הורים מכוונים, ללא ייעוץ וללא סדנאות הורים.
שלושה ממשפחת פינקלמן עלו לארץ וניצלו. אלקה הייתה המבוגרת, הדואגת והקשובה לאחותה צביה ואחיה אליעזר. הקשר בין האחים ומשפחותיהם היה הדוק וחם ביותר.
אלקה הייתה שוחרת תרבות ואהבה מוסיקה קלאסית, נגינה ומחול. עודדה אותנו לקרוא ספרים והייתה מנויה עשרות שנים לתזמורת הפילהרמונית.
בשנים האחרונות של צבי, כאשר מצבו הבריאותי נעשה קשה, אלקה טיפלה בו במסירות ובאהבה. היו ביניהם יחסי אמון וחברות יוצאים מן הכלל.
אדם לא בוחר להיוולד. הוא נולד להורים שלא בחר בהם. אנחנו - ניצה, נחמה ודוד - זכינו בהורים נפלאים. אנחנו מודים על המתנה החשובה ביותר בחיינו.
המשפחה