מושב רשפון
מושב רשפון
חסר רכיב

סיפורו של דב פינקלשטיין

21/04/2020

באדיבות:אורית פינקלשטיין

אבי, דב פינקלשטיין ואימי, עפרה לבית דייגי, בת המושב, נפגשו בתקופת שירותם הצבאי ביחידת ה"יונאים". היחידה גידלה, טיפחה ואימנה יוני דואר למשימות צבאיות בשרות חיל הקשר והמודיעין של צה"ל לפני ובזמן מלחמת העצמאות.

כשאימי החלה לאבד את זיכרונה, התיישבו שניהם ואבי רשם את זיכרונותיו ותולדות חייו. הוא הספיק לכתוב גם חלק מזיכרונות חייה של אימי, שעלתה למושב בפברואר 1936, ביום העלייה לקרקע של רשפון  כשהייתה בת שש, ומאז עד שנפטרה בשנת 2015, לא עזבה את המושב. לצערנו, אבי זנח את המשך הכתיבה עקב הדרדרות בריאותו.

 

מיומנו של אבי

"שרתתי בחיל הקשר בצאלים. באחד הימים כשהייתי פנוי מתחנת הקשר, שוטטתי במשק וראיתי מישהי מאכילה יונים. התעניינתי במעשייה והתברר שגם היא מחיל הקשר ואחראית על הפעלת יוני הדואר בצאלים. היא שאלה אותי האם אסכים להאכיל את היונים במשך שלשה ימים  כי היא לא ראתה את החבר שלה הרבה זמן ותשמח לצאת פגוש אותו. כמובן שהסכמתי , היא הסבירה לי מה לעשות ונסעה.

לא תיארתי לעצמי כמה שלושת הימים האלו ישפיעו על חיי בעתיד.  

איני זוכר כמה זמן אחרי שהגענו לצאלים, חבר במחלקה קיבל חופשה מיוחדת ונשארתי לבד בתחנת הקשר. הימים היו ימי המבצעים לגירוש הצבא המצרי מהנגב [מבצע חורב, מבצע עין] , כל פיקוד הדרום נמצא אז בצאלים [יגאל אלון מפקד הפיקוד, וקצין המבצעים היה יצחק רבין]. קשה היה לשמור על עירנות עם שעות השמירה הרבות,  מכשיר הקשר היה פתוח ואני ניסיתי לישון עם האזניות עלי, וכמו רובוט כל פעם שהמכשיר התעורר גם אני התעוררתי. כנראה לא סתם היה קשה לי, הייתי מותש, בקושי יכולתי לדבר והייתי מאד צרוד, אבל כל זמן שחברי גרשון לא הגיע להחליף אותי, לא יכולתי לעזוב את התחנה. ברגע שהוא הגיע ,התמוטטתי  ונלקחתי לבית חולים שדה בקיבוץ גבולות. אני לא זכרתי כלום והאחיות סיפרו לי שרעדתי כמו בקדחת והתלוננתי שקר לי. כשהתעוררתי מצאתי עלי שמונה שמיכות צבאיות. לאחר חופשת מחלה של כמה ימים, חזרתי לצאלים להמשך קורס הקשר אותו מעולם לא סיימנו באפן רשמי. למרות שכולנו היינו קשרים מיומנים, בפיקוד המחנה החליטו כנראה להשאיר חלק מאתנו כפלוגת מפקדה. היות וידעתי לפקד על תרגילי סדר מוניתי לחניך תורן קבוע. בצענו עבודות רס"ר שונות כגון שמירה על שבויים פלסטינאים שהוחזקו במחנה צריפין והובאו כל יום לעבודות בבסיס. כאשר היינו  בנגב, אני החלפתי את אורנה היונאית כשיצאה לחופשה. כשחזרה למחנה היא שאלה אותי אם הייתי רוצה להצטרף ל "יונאים" (יחידת יוני הדואר בחיל הקשר). שמחתי מאד כי בשבילי זה היה חבל הצלה לצאת מתפקידיי במנהלה.   

כאשר הגעתי ליחידה לא היה לי שום מושג מה עושים שם,  ושימוש ביוני דואר בצבא היה עבורי משהו בדיוני. תוך זמן קצר והדרכה נכונה ,נכנסתי עמוק לעניין ונקלטתי היטב ביחידה,  זאת בין היתר הודות לרוח החברית ולכבוד הדדי  שהיתה נהוגה ביחידה זו. הפעילויות ביחידה כללו אימון היונים, האכלה וגם ניקיון השובך. אני לא מאסתי בכל עבודה שיש לבצע כדי להתפתח וללמוד ובמשך הזמן הגעתי לשלב שבו כבר השתתפתי באימון יוני הדואר, כולל נסיעות ארוכות לשחרר את היונים כדי לאלפן לחזור הביתה לשובך. היונים שמשו גם כאטרקציה להפרחה באירועים עממיים, כגון גמר מרוץ הלפיד, יום העצמאות או ב-כ' בתמוז בשנת תש"ט בו חגגו את יום הצבא עם מצעד גדול וחלוקת אותות הצטיינות ללוחמים. אנחנו נסענו בקומנדקר הגורר שובך נייד ובו ישבו ששה יונאים ולשמאלנו היה נגרר נוסף עם שש יונאיות. ערב אחד אמר לי שמעון המפקד, שאלך לישון מוקדם כי בבקר יוצאים לאילת עם שובך, ואני מתוכנן לבצע ניסוי האם היונים מסוגלות למצוא את השובך בלילה.  שמחתי שהמפקד בחר בי לבצע את הניסוי למרות שהיו ביחידה ותיקים ומנוסים ממני. בימים ההם, נסיעה מבאר-שבע היתה בדרכי עפר, ללא סימון כמעט, רק ניווט באמצעות מפות והרבה ניחוש. יצאנו מצריפין בחמש  בבקר ונסענו  לבאר-שבע שם עצרנו למנוחה ולתדלוק. מלאנו מכלי דלק מלאים ועוד כ-300 ליטר בג'ריקנים, והיה כמובן איסור מוחלט לעשן. נסענו כך במשך שעות ובדרך החל זרזיף גשם, הקומנדקר פתוח והמגבים לא עובדים. המפקד היה צועק: "דב!" והייתי קם ומנגב את השמשה. הגענו למעלה העקרבים בשעות הצהריים ועצרנו לאוכל לנו וליונים. זכינו בתמונות רבות מהנסיעה הזו בזכות נדב לרר מירושלים שהיה צלם חובב. המשכנו בנסיעה אטית במשך שעות ולפנות ערב הגענו לאילת. אילת של אז היתה כמה מבני אבן שאחד מהם היה משטרת אום-רשרש ועוד מבנה קטן ומבנים של הצבא, כמו בסיס חיל הים, השק"ם, הסדנא ולחוף הים היה צריפון של חיל האוויר ואוהל שלא היה בשימוש. החלטנו להתמקם עם השובך באוהל מול הים ומיד התחלתי להתארגן. בשלב מסוים נתקלתי בדייג שהיה מוצב בחיל הים לצורך ניסיונות דייג ,והוא היה יוצא עם סירה לים. ניצלתי זאת כדי להתחיל לאמן את היונים. העמסתי את השובך על הסירה ויצאתי עם הדייג לים, משם אמנתי את היונים לשוב לשובך שעל החוף. פתח השובך היה מואר בנורה קטנה כחולה כדי להבדיל אותו מהאורות האחרים בסביבה. זה לא היה פשוט, במיוחד כי יונים לא אוהבות לעוף בלילה ובכל זאת המשכתי באימונים. חלק מהיונים היו חוזרות מיד, חלק נחתו במקומות אחרים, ותפקידי היה לטפס על הגגות כדי לגרש אותן שימשיכו לכיוון השובך. זכור לי אירוע בו משה דיין, שהיה אלוף פיקוד הדרום, ראה אותי, צחק ואמר "הנה מטפס הגגות". בשלב מסוים הועברו רוב היחידות שהיו באום-רשרש והועלו למעלה להרים, מה שנקרא אחר כך המצודה. אני נשארתי לבדי עם כתת שמירה של חיילים, מגויסים חדשים.

בשבוע בו הייתי בחופשה התפרסמה הודעה שכל המגויסים מלפני קום המדינה ,צריכים אישור לגיוס לצה"ל. במקרה שלי, זמן קצר לאחר שחזרתי מהחופשה לבסיס באילת/אום-רשרש, הגיעה הודעה לקצין הקשר שהשרות שלי הוכר וסיימתי יותר משנתיים כך שעלי לשוב למחרת בטיסה עם כל הציוד כדי להשתחרר. גם הטיסה הזו היתה חוויה כשלמחרת היום הגיע מטוס קומנדו שהביא לוחות אסבסט לבניית הגג בבית החייל (לא ניתן היה להוביל חומר שביר ביבשה). המטוס היה מטוס דרום אפריקאי חכור וכשעליתי שאל אותי  הטייס באנגלית האם אכלתי. לתומי חשבתי שהוא מתכוון מיד לתת לי משהו לאכול, אך הוא חייך ואמר טוב מאוד, אם כך לא יהיה לך מה להקיא... הסתבר שמזג האוויר היה  סוער מאוד והמטוס היטלטל כעלה נידף. חיילים דתיים שהיו איתי הוציאו סידורי תפילה והחלו לקרוא תהילים. אם לומר את האמת, זה היה מאוד מפחיד ובמיוחד כאשר המכונאי המוטס יצא מתא הטייס ונעמד מול אחד המנועים עם מטף כיבוי. אף אחד במטוס לא היה רגוע, אבל בכל זאת נחתנו בשלום בלוד ואני נסעתי לבסיס להחזיר את הציוד הצבאי.

תוך כדי התנסות בעבודות שונות נרשמתי ללימודי הנדסת מים בבית הספר נקרא "המכונים הבריטיים להשכלה בכתב". קבלתי בדואר ספרים באנגלית  וחוברות הדרכה עם הסברים כיצד ללמוד וכשיש מוטיבציה - העסק עובד והתקדמתי די יפה. בינתיים, עברו כמה חדשי שחרור ואז נערך תרגיל מילואים גדול וגויסתי. תוך כדי שירות המילואים פנו אלי מיחידתי יוני הדואר, שאתגייס לצבא הקבע. בקשתי להיות מוצב בירושלים כדי שמשלוח חומר הלימוד יהיה ידני ולא בדואר וכך אצליח להספיק ללמוד הרבה יותר. שמחתי שהוצבתי במחנה שנלר. היו לי שם חברים מהיחידה כך שהרגשתי טוב מאוד בירושלים. גם הלימודים וגם החברים הטובים  גרמו לכך שאני זוכר את התקופה הזו כאחת התקופות היפות בחיי.       

בשלב הזה בקשתי העברה לשובך הגידול בגבעת ברנר שם היה צריף של הצבא. היה לי חשוב להיות במקום שקט בו אוכל להשקיע בלימודי מתמטיקה ואנגלית, שני מקצועות קשים. בצריף, היה לי את השקט בלב חורשה קטנה, רחוק מהמולה שהייתה במחנה שנלר. השקעתי המון בלימודים: קמתי בחמש בבוקר ללמוד ,ואחר כך הייתי מבצע את המטלות שהיו לי בשובך ושוב חוזר ללמוד.

יחידת היונאים כללה בנוסף לסדירים גם אנשי מילואים וקבע שהיו בוגרים ממני בעשר וחמש עשרה שנה והתנהגו איתי כאילו שאני אח. באוגוסט 1949, כאשר מלאו לי 18 ולחברי ג'קי סיילס מלאו 20, חגגו לשנינו יום הולדת. בערב הייתה מסיבה סביב מדורה עם כיבוד ואוירה חברית. זאת הייתה המסיבה היחידה שאי פעם הייתה לי, מעולם לא חגגו לי יום הולדת, פרט לבר המצווה, זה היה מרגש מאד מבחינתי, ואזכור את האירוע לעד. החברים ביחידה אספו כסף וקנו לשנינו צמיד כסף עם שרשרת כסף וחריטה של המספר האישי ואני עדיין שומר עליו. מוזר מאוד שמתוך שנה בה 365 ימים קיימים אותם ימים מיוחדים ויוצאי הדופן הנוגעים בך ואותם תזכור לעולמים.

ביוני 1951 הועברתי לצריפין,כעבור מספר שבועות הגיע טנדר והביא חיילת יפיפיה מחיל המודיעין כדי להתאמן בטיפול ביוני הדואר (עד היום אנחנו מרבים לצחוק מנסיבות הפגישה בינינו). אני הייתי בדיוק בעבודות להכנת  הקומנדקר לטיפול והגעתי למשרדי היחידה כאשר אני רטוב והאוברול מורד לחצי גוף.  שמעון המפקד פקד עלי, "דב, קח את עפרה ולכו לאסוף כמה חביות ריקות בכביש ביל"ו כי צריכים אותם לחפירת בור סופג למים מרחיצת השובכים".  כך היה, עופרה ואני נסענו יחד והבאנו את החביות. בערב כאשר חילקתי פסים לאפטר (משאית יצאה כל ערב עד מוגרבי וחזרה בחצות), עפרה בקשה גם היא פס ואז אמרתי בחיוך, אין בעיה , אבל רק בתנאי שאת  יוצאת איתי... היום זה וודאי היה נחשב אסור, אבל בימים ההם היה אחרת. עופרה אמרה "כן", ויצאנו  לסרט ראשון שלנו יחד שכלל גם עוגת קרם - שניט שמאוד אהבנו ו ושנינו זכרנו את העוגה הזאת עוד שנים רבות.

היו עוד פגישות נוספות ומבלי שנרגיש הפכנו לחברים (עד היום). בשלב מסוים עפרה נשלחה עם שובך נייד לתל-נוף ונפגשנו פחות ,אך האהבה גברה על הכל. היה ברור לשנינו שאנחנו חברים והשתדלנו להיפגש בכל הזדמנות.  זכור לי שכאשר סיפרתי לעופרה שאני אמור לצאת לאמן יונים בכל מיני מחנות בארץ , היא הוציאה מסרגות וישבה כל הערב לסרוג, וכאשר קמתי לצאת היא הגישה לי צעיף ענק מעשה ידיה. זו היתה מתנה נפלאה כי בקומנדקר לא היו דלתות או חלונות והצעיף שעופרה סרגה עבורי היה ההגנה שלי מהקור בחורף ההוא.

האהבה בינינו פרחה ואני ניצלתי כל הזדמנות למפגשים עם עפרה. פעם נסעתי לפגוש אותה בצריפין, אך הרי לא היו טלפונים, וכשירדתי מהאוטובוס ברחובות ראיתי אותה חוצה את הכביש, הסתבר שגם עפרה החליטה לפגוש אותי וכך, פשוט נפגשנו באמצע הדרך ואת החיבוק ההוא לא שכחנו. באחד מביקורי ברשפון לא הצלחתי להיכנס דרך השער כי שני עצי הפיקוס נפלו בסערה.  אחד מהם נתמך והצליח להקלט חזרה, זהו העץ הענק שלנו שמתנשא לתפארת בכניסה לביתנו.

עפרה ואני הבנו שנמשיך את חיינו ביחד ואז הודענו להורים שהחלטנו להתחתן. אמי הכינה מטעמים ואני צירפתי הפתעה לעפרה - כאשר פתחה את מכסה הסוכר הייתה מונחת שם טבעת משובצת באבן שקיימת עד היום. "

עפרה ודב נשארו ברשפון, כאמור עפרה נפטרה ביולי שנת 2015. שלושה ימים לפני יום הולדתה ה- 85.

נאחל לדב בריאות טובה ותודה לאורית על ששיתפה אותנו בזכרונות אותם כתב ושמר דב.


חסר רכיב