בלומה סולומון מספרת

היינו זוג צעיר ולא מזמן הגענו מאירופה. הכל נראה זר ומעניין. בין הטיולים הרבים שטיילנו בארץ, הגענו גם לדודתי ציפורה(אחות של אבא) במושב רשפון. הגענו למקום פראי, מלא הרפתקאות והעיקר קרוב לים.

ביום שישי אחד החלטנו בבקר ברשפון. התחבורה הייתה די מסובכת : מתל אביב להרצליה ומשם היה האוטובוס היחידי
שנוסע פעם ביום למושב. עד שהגענו להרצליה האוטובוס למושב כבר יצא והברירה היחידה שנשארה לנו היא ללכת ברגל.כביש עוד לא היה רק חול וחול. לרשפון הגענו מאוחר אחר הצהריים והעבודה בשדה כבר נגמרה כיוון שלא היינו צריכים לעזור באותו יום הלכנו לים, שוב הליכה בחולות. עברנו את סידני-עלי,שהיה ישוב ערבי. . כל הדרך לים הייתה רצופה שדות אבטיחים, ובהם ישבו ערבים ומכרו אבטיחים, על החוף היו דייגים גם הם ערבים.

לא היינו מודעים לסכנות ולכן לא פחדנו.נכנסנו לים ונהנינו מאוד עד שראינו על החוף ערבי עם סכין גדולה. היססנו אם לצאת מהמים והחלטנו לצאת מחובקים וצוחקים כאילו אנחנו לא פוחדים.דיברנו בצרפתית והלכנו בלי להסתכל ימינה ושמאלה, לקחנו את הנעליים והבגדים והלכנו לכיוון כפר – שמריהו, כבר היה מאוחר ורצינו להגיע לדודה ברשפון כמה שיותר מהר.

לא הכרנו את הדרך ובינתיים הלילה ירד, עם פחד בלב חשבנו שנכנסנו לכפר ערבי, הכלבים התחילו לנבוח.ראינו בתים נמוכים עם פנסי נפט וחשבנו שאלה אוהלים של הערבים, עקפנו אותם ושוב הדרך נמשכה זמן רב. בסוף הגענו לדרך מוכרת שמובילה לרשפון ושוב ראינו פנסים אך הפנסים זזו ולא הבנו מה קורה.
היו אלה אנשי רשפון שיצאו לחפש אותנו , לבקשת הדודה המודאגת. כולם שמחו לראות אותנו בריאים ושלמים, הרבה זמן לא שכחנו את ההרפתקה המפחידה ולמדנו לקח חשוב: לא הולכים לים לבד!

חריש עמוק עם פרד

ההחלטה לחרוש עם פרד היא משימה קשה, ולא ידענו מה הן תוצאותיה. זו פעם ראשונה שאנחנו והפרד יצאנו לעבודה זו, הכוונה לחריש עמוק. אני ניצבתי ליד ראשו של ג`וני ואמי החזיק את המושכות כדי להכניס את הפרד לתלם. זה היה כמו להכנס להרפתקה. זה התחיל טוב אבל לא להרבה זמן, הפרד החליט שחבל על העבודה וחשב למה הוא צריך ללכת ישר כשבצד השדה הציץ עשב טרי שהתחשק לו לנגוס בו, אמי משך במושכות ונתן פקודה "ישר", אני החזקתי בראש של הפרד ומשכתי קדימה, לא ולא, הוא התנגד, הרים את הראש בכח והניף אותי מעלה, כאילו רצה לומר "די עם המשחקים האלה, אני רוצה לאכול". הבנו שכך לא נצליח לעבוד עם הפרד. חשבנו איך בכל זאת נוכל ללמד אותו ללכת בתלם? קשרנו את המושכות לצינור שהיה שקוע באדמה, ההתנגדות היתה חזקה והפרד, באין ברירה, משך קדימה בכל הכח. אמי החזיק במושכות ואני בראש ושנינו צעקנו "דיו", הפעם זה עבד, ככל שהוא הרגיש יותר התנגדות, ככה הוא משך יותר חזק קדימה, עד סוף התלם. בכל זאת הצלחנו והוא הבין שזו העבודה שלו. הפרד העקשן משך את כל הצינור מחוץ לאדמה. כולנו למדנו איך עושים חריש עמוק. למחרת ידענו שהפרד העקשן ילך בתלם בלי בעיות, כמו שדורשים ממנו. מי התעייף יותר מהר ? אפשר לנחש. בכל זאת הצלחנו להכין את כל התלמים, גם עמוקים וגם ישרים. הפעם העבודה נשלמה בלי בעיות. כך בהרבה עמל למדנו גם הפרד וגם אנחנו איך עושים חריש עמוק. אחרי זה כל חריש אחר היה משחק ילדים.כמו שסיפרתי הפרד שלנו היה מלא הפתעות, כל יום למדנו להכיר אותו ולהבין מה עובר לו בראש. גם הוא, כל יום הבין יותר מה דורשים ממנו וכך בנינו

עבודות במשק ללא הפסקה.

למרות ההתקדמות וביסוס המשק, כדי להמשיך ולהצליח, דרושים זמן רב, הרבה מרץ וגם הרבה חוכמה. צריך היה לעבוד לפי תוכנית מדויקת בכל יום, להכין משתלות, להכשיר את הקרקע לשתילה בזמן מדויק, לתפוש את הזמן לשווק התוצרת בין היבולים של הערבה או הצפון והשפלה. אם לא מצליחים לדייק קוצרים עונה רגילה ולא ריווחית. תמיד שאפנו להקדים להגיע לשוק לעונת הפסח עם התוצרת לפני כולם. זה נתן לנו סיפוק רב וגם מחיר טוב.
היו לפעמים גם בעיות חריגות כמו חורף קשה בשנה מסויימת, שכל השתילים קפאו גם בשדות וגם במשתלות. שהיו מוכנות לשתילה מוקדמת והכל הלך לאיבוד. הצלחנו לשמור על שתילים ושתלנו את השדה מחדש. בזכות שתילים אלה הגענו לשוק מוקדם וזה היה כמו לזכות בהגרלה גדולה. בחקלאות יש תמיד הפתעות, פעם יש רוח ופעם יש כפור ולפעמים יש יובש, זו מלחמה מתמדת עם הטבע שאף פעם לא עוברת חלק בלי דאגות. הגענו לתקופה של יריעות הפלסטיק, בכדי להקדים את העונה עוד יותר. מדי פעם מזג האויר שוב תעתע בנו, עם הרבה רוחות וגשמי זעם בלתי צפויים. היינו מוכנים עם יריעות הפלסטיק וצריך היה להוסיף חיזוקים לסגירת היריעות. למרות הכל הרוח התגברה ופתחה את השורות, היריעות התנופפו ברוח ועשו רעש כמו יריות תותחים. אי אפשר היה להישאר לישון. קמנו, באמצע הלילה, לבשנו מעילים ומגפיים, לקחנו טוריות, לקחנו גם את הילדים, ירדנו ביחד לשטח בנסיון נוסף לסגור את יריעות הפלסטיק. הילדים שמשו כמשקלות על הפלסטיק בכדי שנוכל להוסיף חול על השוליים וכך עמלנו כל הלילה. אנחנו סגרנו שורה והרוח פתחה שורה אחרת. למזלנו השטח היה מתחת לגבעה וזה הציל את השטח מהכפור שפקד אותנו.

גן הירק היה העיסוק העיקרי במשק ולמדנו להכיר היטב את המלאכה. נהפכנו לחקלאים אמיתיים ורגישים לכל מזג-אויר. למדנו מתי לשתול ומתי לקצור, ידענו מתי תבוא הרוח ומתי יגיע הכפור, כך חיינו התנהלו לפי מזג האויר. נזהרנו מעודף מים או מיובש פתאומי, שמרנו על השתילים שלא יתיבשו, כמו שאמרתי מלחמה מתמדת נגד הטבע. בקושי רב נשאר זמן לבית אחרי כל הסידורים במשק. אמי תמיד אמר: אם היה מקבל עשר שנות עבודת כפיה – לא היה עובד כל-כך קשה, ולבטח היה מתקומם! מסתכלים לאחור ושואלים איך עשינו את זה בלי להישבר?
כשהגיע היבול לזמן השווק – העבודה רק התחילה. מאות ארגזי עגבניות כבדים, להעמיס על העגלה, שוב להוריד ולמיין ושוב להעמיס ולהביא לרכוז, אחרי עבודה כזו כולם ישנו טוב. למרות המיזרונים הגרועים שקבלנו מהסוכנות. בסוף היום פשוט התמוטטנו. בקיץ גידלנו פלפלים. ארגזי הפלפל היו לפחות יותר קלים, אבל החום היה כבד. בתקופה הזאת כל ילדי ישראל אכלו פלפלים ממולאים בגבינה לבנה, אז למה להפסיד הכנסה כזו. כך עבדנו, אביב קיץ וחורף. וכל שנה וחוזר חלילה. בהתחלה חריש עם הפרד, וכל העבודות זורמות מחדש. היום טוענים שהחקלאי רוצה להתעשר על חשבון המדינה, עצוב מאוד שאנשים חושבים כך, אנחנו כמובן חושבים אחרת. השקענו ופיתחנו את היישוב ואנחנו חושבים שיש לנו גם זכויות על הקרקע ולא רק לעשירים בעיר שרוצים לקנות את הקרקעות שאנחנו יושבים עליהן. כל זה מקלקל את האוירה במושב וחיסל את החקלאות בלי להתחשב בהתושבים שנכנסו עוד פעם לקשיי פרנסה. הדילמה נשארת בלי פתרון הנראה לעין.

סיפור הרדייה הראשונה

את הרדיה הראשונה עשינו בחוץ בחצר. סביב לעמוד חשמל שהיה מקור החשמל היחיד בחצר המשק וכמה עמודים נוספים, מתחנו יריעת פלסטיק על-מנת שהדבורים לא יתפזרו יותר מידי. עבדנו עם מכונה רדיה ידנית אליה הוכנסו חלות הדבש. סיבוב ידני של המכונה במהירות, הוציא את הדבש מהחלות והוא זרם לחביות. מי שעבר קרוב נעקץ. כדי למנוע טענות מצד הנעקצים, חילקנו לכל אחד צנצנת דבש כדי להפחית את הכאב של העקיצה .
שנה מאוחר יותר, כבר בנינו מכון רדייה ,בנינו קירות בין העמודים של העמדה הצפונית שהיתה בחצר שלנו וכך נוצר מכון רדיה סגור. יותר מאוחר גם השתמשנו בעמדה עצמה לאכסון הדבש בחביות. בעזרת הטרקטור הופעל מנוע שדחס את הדבש ממכונת הרדיה לחביות שהיו בקומת השניה בעמדה.וכך זרם הדבש לחביות, למכסה החביות הצמדנו פעמון כדי שיצלצל ברגע שהחבית התמלאה. לא תמיד זה עבד בגלל הרעש של הטרקטור שפעל כמדחס. לפעמים בזמן הרדיה ומעבר הדבש לחביות, הדבורים התחילו בשוד של הדבש שנגזל מהן ונאלצנו להפסיק את העבודה עד שהכל נירגע. לדבורים היה חוש מיוחד, הן תמיד הבחינו בתקלות וההתנפלות שלהן על הדבש הזורם היתה בשבילנו בתרעה על תקלה. השתדלנו לגמור את העבודה עד הבוקר כדי למנוע מהומה של הדבורים . עבדנו כל הלילה, זה לא היה קל אבל בהתמדה ובעקשנות התקדמנו. הכוורת הפכה לענף רווחי. עם הזמן השתכללנו, קנינו מכונה חשמלית עם 52 מקומות לחלות, והעבודה נעשתה קלה יותר .גם הזן של הדבורים הפך למשובח יותר. עם הזמן בנינו מכון מסודר וחדיש זה לקח המון שנים ,אבל,סוף-סוף הכל עבד כמו שצריך. כל זמן שצעירים ועם רצון להצליח הכל מתגשם

התקדמות לכולנו

העבודה במשק היתה רבה, בעבר, חיממנו מים על פרימוס כדי להכין אמבטיה לילדים, כדי להשרות עם הסבון ולכבס את החיתולים. הכל נעשה בסדר קבוע, כדי שלא לבזבז זמן. מיד אחרי שגמרנו את הארוחה, תור הכביסה הגיע, עוד דוד מים התחמם אל הפרימוס וגומרים עם האמבטיה לילדים וסתם השתמשנו בפרימוס לחמם את הבית, כך נראו החיים הקשים בעבר.
אך גם אצלנו הזמן לא עמד. עבר הזמן של מנורות הנפט, הפתיליות והפרימוסים. מכונת הכביסה החליפה את קרש הכביסה, תנור האפיה את הפתילייה וגם החימום נהייה משוכלל יותר, ציינו סיום של תקופה בגמר החיים הפרימיטיביים.

ההקלה בעבודות הבית לא מנעה או חסכה בעבודת שדה מאומצת ושוב סדר עבודה קבוע: זריעה, ניקוש עשבים ונקוי ביד על יד השתלים, עשינו זאת על הברכיים בין השורות וכדי לא להפסיד זמן עבדתי עם שתי הידיים. כך נהגתי גם בקטיף הירקות והתות שדה .לפעמים בסוף השורה השנייה, אחרי שהארגזים התמלאו, הרשינו לעצמנו לישר את הגב, אחרי שגמרנו את הקטיף ובמאמץ אחרון העמסנו את הארגזים על העגלה הרתומה לסוס ומיהרנו למחסן הריכוז פן נאחר את המשלוח לשוק. כל היום היה ריצה אחת רצופה מהבוקר עד הערב. אמי תמיד היה אומר שעבודת פרך לא יותר קשה. מה לעשות, זאת היתה העבודה שלנו ועם זה היינו צריכים להתמודד. האבסורד הוא שאם מספרים את הסיפורים האלה לנכדים הם מגיבים בספקנות לאמיתות הדברים, צוחקים ולא מאמינים.

כיום, החיים השתנו ללא הכר, היום אוכלים אוכל מוכן יש מק-דונלד, יש קייטרינג, פעם הסתפקו במועט, מרק עם ירקות מהשדה ואטריות עם קינמון, איזה ירק שגדל בשדה זה עלה על השולחן, ילדים היו הולכים עם קולרבי במקום תפוח לבית הספר ובמקום תפוח גויאבות שגדלו בחצר.

שותלים פרדס.

בכפר היתה החלטה שכולם שותלים פרדס. שוב חזרנו לחיים רגילים, לעבודה יום-יומית קשה ומפרכת ומתכוננים איך לשתול פרדס. התארגנו יחד עם השכן, לקחנו אפילו פועל לעבודה ומתארגנים…צריך להכין גומות, למלא אותם במים ולשתול את השתילים הצעירים ושוב להשקות אחרי השתילה. אחד שותל, השני משקה, אף אחד כבר לא מרגיש את הגב. זה היה יום גדוש וכולם מתו מרוב עייפות. אבל צריך לדאוג לילדים לפני כל דאגה אחרת. כל הדאגות האחרות לא הפריעו לנו להרדם. כל-כך עייפים היינו, ויגענו שלמחרת מחכה לנו יום עם מסלול קבוע במשק. משימות לא חסכו. הגיע גם הזמן לזריעת בוטנים. השתדלנו לא לאחר בזריעה כדי שהוצאת הבוטנים תהיה לפני הגשם הראשון. הגשם היה הורס את הירק שנועד לאכילה לבהמות. גם לעבודה זו גייסנו את כולם. עבדנו עם קלשונות לאסוף את הירק וכך עבדנו עוד יום מלא עד החושך. בבית מאירה נשארה לשמור על אחותה הקטנה ודאגה להאכיל אותה והשכיב אותה לישון. לא פעם נרדמו שתיהן עם גרביים ועם נעליים מרוב עייפות. כולם נרתמו לעבודה בפרדס בתקווה שנצליח להתפרנס ממנו. מה נשאר ממנו? אחרי שנים רבות של טיפול מסור נאלצנו לעקור את כולו. ההוצאות עלו על ההכנסות. הוצאות על מים, על ריסוסים ועל הקטיף היו גבוהות ולא אפשר לנו להתפרנס מהפרדס.

בפרדס היתה פינת מסתור, מין גן-עדן קטן מוסתר מעיני כל. מקום כמו בוש באפריקה, אי פראי מזמין. שם תמיד בילינו והתמזמזנו מוגנים ממבטי אנשים שעברו בדרך. קראנו לפינה הזו קן האהבה. הקן כבר מזמן איננו, גם האהבה ברחה, גם הפרדס מת. שתלנו במקומו עצי אוקפילטוס. וזה אומר: אהבה של אמי. הנאמנות האבסולוטית של אמי. גם בגיל 82 אמי ממשיך לטפל בדבורים שלו. לפי טעמי קצת בהגזמה. אבל איך אומרים? "יידס תירשן זיין פלזירשין" לכל חיה ההנאה הקטנה שלה.

בנין היסטורי, העמדה הצפונית.

זה עתה החריבו את העמדה הדרומית שכבר לא שמשה לשום דבר ובקשו לנצל את השטח למטרה אחרת. הגיע שופל גדול והקירות נפלו ב’בום" גדול. להפתעת כולם מצאו שם סליק נשק מתקופת האנגלים שאף אחד לא זכר, כי כל הוותיקים כבר אינם.
נחזור לעמדה הצפונית. גם היא שינתה צורה כמה פעמים. בתחילת הדרך היא שימשה לשמירה, חברי המושב המשיכו לשמור בעמדה עוד הרבה שנים. הפדאיון באו לגנוב בלילות בקביעות. כל אחד לפי התור שמר בעמדה או בשדה. אמי יצא תמיד עם הכלבה ג`ולה שהיתה לעזר רב. הם אהבו לצאת יחד למשימות שמירה, הם יצאו בעקבות גונבי הפרדות. הפרוז`קטור האיר את כל הסביבה למרחקים גדולים. גם המשקפת מתקופת האנגלים מלאה תפקיד נכבד. כל החפצים האלה נעלמו ואולי נמצאים באוסף פרטי של איזה חבר… העמדה שינתה פניה כמה פעמים. סגרנו את השטח מתחת לעמדה והיא שימשה כבית-אימון לאפרוחים עד שבנינו בית-אימון יותר גדול. בשלב שני הפכה להיות מכון רדייה לדבש, שוב עד שבנינו מכון יותר משוכלל, ולבסוף הפך לבית-מגורים לזוגות צעירים. זו היתה תקופה של מחסור בדיור וקבלנו רשות להשתמש בעמדה למטרה זו. כבר מזמן שכחו מהעמדה הצפונית. אף אחד לא שם לב לבנין ההיסטורי הזה, הבנין הזה ועוד בנינים אחרים נשארו מיותמים מתפקידם המשקיים ונהפכו לדירות, והיו מקור פרנסה למשקים. בעמדה היו לנו בעבר גם יונים שבנו לעצמם שובך. שחטנו יונים לאכילה והיה לנו גם כבד בשביל התינוקת. גם ינשופים התישבו בעמדה וטרפו את היונים. אלה השלבים שהעמדה עברה עד שעברה להיות דירת מגורים.