משק פינקלשטיין דב ועפרה
רח` הפרחים 27
תחילת זכרונותי הקשורים לרשפון הם על הגרלת המשקים, ההגרלה התקיימה בבית הפועלים הרצליה, חנקה
בן-שפר (רשף) ז"ל ואנוכי ילדות בנות 4-5 עומדות על כסא וכובע בידיה ובהם פתקי הגרלה, כל מתישב ניגש
והוציא פתק עם מספר המשק.
מאוחר יותר ההורים היו נוסעים במשאית של פישמן (ביתו היה במזכירות) אבל אותנו הילדים סרבו לקחת.
על הקרקע עלינו ב-15 למרץ 1936, יום שישי. כאשר אני הגעתי כילדה בת חמש, במשק שלנו היו כבר
פרות, תרנגולות, ירקות. אבי הכין את כל זה לפני עלייתו על הקרקע.
את ליל הסדר הראשון ברשפון חגגנו כל המשפחות יחד, ובנוסף באו בני משפחה מחוץ לרשפון. הסדר
נערך בחצר של בית הגפירים (הנוטרים) שלימים גרה בבית זה משפחת היין. לנו הילדים הסדר הזה
היה חוייה בלתי נשכחת.
הקשר עם הרצליה נשמר, כי המשכנו לנסוע לגן הילדים, אח"כ גם לבית הספר עד סוף כתה ג`.
ב-1936 פרצו המאורעות. רשפון היתה מבודדת והורינו, נוסף על העבודה במשק, מצאו פרנסה בעבודת חוץ, ולכן נאלצו גם לשמור ולהגן על הישוב.
זכור לי שאנו הילדים נאלצנו עקב המאורעות להשאר בהרצליה, והיתה תקופה שישנו במערה שנמצאת במשק אייזיקוב (לימים משק שמוקלר וכיום משק נוריאל). במערה הותקנו דרגשים לשינה, ושם ישנו כחצי שנה.
המשק באותם ימים לא סיפק מספיק פרנסה, ואבי נאלץ לעבוד בעבודת חוץ (בפרדס גן שלמה), זאת תוך כדי מאורעות 1936 החברים נסעו בעגלה רתומה ל-3 סוסים, אמי היתה עולה לעמדת הפרוז`קטור (שבבנין הצבורי שהיום עומדים להרוס) ועוקבת במשקפת עד הגיעם לפרדס. באחד מימי השישי, בשעה 4 אחה"צ נשמע קול נפץ אדיר ויריות .ידענו שאבי, אשר כהנר, אברשה שולמן ומאיר וישנבסקי היו בדרכם הביתה בתום יום העבודה. התברר שהסוסים עלו על מוקש שהוטמן מול שפיים. אבי נשאר עם המושכות ביד, הסוסים נהרגו, ובנוסף משפיים נפתחה עליהם אש. אבי הוריד את חולצתו ואז אנשי קיבוץ ראו שזה דייגי והמאורע נגמר בטוב.
כשנתיים לאחר העליה על הקרקע החלו להגיע ספינות מעפילים מאירופה, העליה הבלתי לגלית. הם הגיעו לחוף שפיים. אבי היה יוצא לשפת הים עם הפרד החרש "טומי"(החרשות מנעה מן הפרד מלהבהל ואפשר היה להוביל איתו את העולים התשושים מן הדרך). את העולים הביאו לביתנו לרישום ואח"כ הם פוזרו בישובים רחוקים יותר מן החוף.
לימים כאשר נישאתי ושרתתי בצבא, הזמנו חברים מהיחידה לביתי. מפקד המחלקה (נחום בלגלאי) שנכנס לביתנו לפתע התחיל לצעוק, הייתי בבית הזה, הסתבר שהוא הגיע לארץ אל חוף שפיים ועבר את הרישום בביתנו. במשך 14 שנה הוא ניסה לברר כיצד הוא הגיע ארצה.
חיינו ברשפון נמשכים, הוקם בית ספר בו למדו ארבע כתות, בצריף אחד. עם מורה אחד, ששמו היה חיים. גן הילדים נפתח, נבנה גם מחסן מספוא (היכן שנמצאת המרפאה כיום). כל יום שישי היתה נערכת קבלת שבת. נח קלמנוביץ ז"ל היה נותן סקירה שבועית שנכתבה בהומור ולפעמים היינו מעלים מופע סטירי.
המשקים גדלו. ענף הרפת, שבתחילת דרכו היה יצחק מקובסקי מוביל את החלב להרצליה בעגלה וסוס, עלה ופרח ונבנתה מחלבה ובה ספרטור (מפרדה). מן החלב של שבת כל רפתן ייצר שמנת, גבינות וחמאה לשימוש ביתי.
עם השנים נבנתה מחלבה חדשה, מחסן מספוא חדש שעבר למקומו הנוכחי.
הפרנסה התרחבה, לגידול עופות, תרנגולי הודו, פרדסנות וגידול ירקות.
המושב גדל. נוספו חברים, הבנות והבנים נישאו, חלקם הצטרפו כבני משק ממשיכים.
לדאבוננו לא היתה די פרנסה, והדור השלישי פנה לדרכים אחרות.
ירידת הכדאיות בעיסוק בחקלאות, הפנתה רבים להשכרת מבנים בחצרות כדי למצוא קצת פרנסה וכתוצאה ממצב זה אנו מוצאים עצמנו נרדפים ע"י מוסדות השלטון.
כתבה: עפרה פינקלשטיין (דייגי)