ניר דליה
-
-
ניר דליה
1985 - 1948
דליה נולדה בקריית ביאליק בשנת 1948, ולאחר זמן מה עברה עם הוריה לחולון. תיכון למדה בכפר הירוק שם הכירה את אבי יחיעם. הם היו חברים מגיל 14, והתחתנו בשנת 1968, אחרי שדליה סיימה סמינר למורות למלאכה בגבעתיים. לולה, אמא של דליה, הייתה מספרת שכבר כילדה הייתה לה זיקה לאמנות ועבודות מלאכת יד, ובשיעורי המלאכה בלטה בצורה יוצאת דופן.
בין 1968 ל-1972 דליה ויחיעם גרו ברשפון והביאו לעולם את אורי, ארנון ורנה. ב-1972 נסעה המשפחה הצעירה לארבע שנים מטעם משרד החוץ, לדרום קוריאה ואח"כ לגואטמלה. את השליחויות בארצות האקזוטיות, שהיה די חריג להגיע אליהן בשנים ההן, ניצלה דליה ללימוד מלאכות יד מקומיות, בצד גידול הילדים ועבודה חלקית בשגרירות.
בשובם לרשפון פתחה דליה את "בית-הקש", חנות קסומה (החנות/גלריה הראשונה ברשפון) בה יצרה ומכרה מנורות, אהילים, כריות, וחפצי אמנות שונים מתרבויות שונות מהארץ והעולם. כחלק מהמסע שלה בעולמות האמנות התחברה לשורשיה ולמדה מאמה את מלאכת תפירת האהילים הקלאסיים ופיתחה עם דמיונה ועולמה העשיר אינטרפרטציות ופיתוחים ושילובים שונים של אהילים ודברי אמנות לבית. האמנות והיצירה היה הדבר שמילא את חייה ובו עסקה עד יום מותה בתאונת דרכים ב-1985.
ארנון ניר
כרעם ביום בהיר נפלה הידיעה על המושב. עוד תאונת דרכים שנכנסה לסטטיסטיקה. דליה של "בית הקש", של הריקודים, של התערוכות, ההדפסים, האהילים... התרגלנו לראותך בדרך הביתה נחפזת וחסרת נשימה, כי היום קצר, וצריך עוד לעצב, לצבוע, לרקום, ליצור עוד המון דברים נפלאים וחדשים.
עוברים ליד מצבת הזיכרון לחללי צה״ל, ורחש הרוח בין ענפי האורן מזכיר לנו את צלילי החליל שלך. חליל הצד שכל כך אהבת לנגן בו דליה, וכל כך נגעו ללבנו צליליו כל שנה... בערב הזיכרון...
הולכים לים, ונדמה שאת אתנו שם, על החוף, בלהט השמש, בין הגלים... אהבת את השמש, אהבת לצייר את "אל השמש" של תרבות המאיה העתיקה, עכשיו הוא מזכיר לנו אותך, דליה, מדי יום ביומו.
המון אנשים אוהבים אותך דליה וחושבים עליך כל הזמן. מלאת את בתיהם ביצירותיך היפות, הבאת אליהם את האושר והחיוך... עתה הם לא שוכחים.
את עמנו דליה תמיד! השמש, הים, הפרחים, הילדים, כל היצירות שלך... דואגים שלא נפסיק לחשוב עליך. דמותך החייכנית, תמיד, קורנת אושר וסיפוק, עולה לנגד עינינו ללא הרף. את אתנו דליה, כל הזמן!
תמי
1985 - 1948
דליה נולדה בקריית ביאליק בשנת 1948, ולאחר זמן מה עברה עם הוריה לחולון. תיכון למדה בכפר הירוק שם הכירה את אבי יחיעם. הם היו חברים מגיל 14, והתחתנו בשנת 1968, אחרי שדליה סיימה סמינר למורות למלאכה בגבעתיים. לולה, אמא של דליה, הייתה מספרת שכבר כילדה הייתה לה זיקה לאמנות ועבודות מלאכת יד, ובשיעורי המלאכה בלטה בצורה יוצאת דופן.
בין 1968 ל-1972 דליה ויחיעם גרו ברשפון והביאו לעולם את אורי, ארנון ורנה. ב-1972 נסעה המשפחה הצעירה לארבע שנים מטעם משרד החוץ, לדרום קוריאה ואח"כ לגואטמלה. את השליחויות בארצות האקזוטיות, שהיה די חריג להגיע אליהן בשנים ההן, ניצלה דליה ללימוד מלאכות יד מקומיות, בצד גידול הילדים ועבודה חלקית בשגרירות.
בשובם לרשפון פתחה דליה את "בית-הקש", חנות קסומה (החנות/גלריה הראשונה ברשפון) בה יצרה ומכרה מנורות, אהילים, כריות, וחפצי אמנות שונים מתרבויות שונות מהארץ והעולם. כחלק מהמסע שלה בעולמות האמנות התחברה לשורשיה ולמדה מאמה את מלאכת תפירת האהילים הקלאסיים ופיתחה עם דמיונה ועולמה העשיר אינטרפרטציות ופיתוחים ושילובים שונים של אהילים ודברי אמנות לבית. האמנות והיצירה היה הדבר שמילא את חייה ובו עסקה עד יום מותה בתאונת דרכים ב-1985.
ארנון ניר
כרעם ביום בהיר נפלה הידיעה על המושב. עוד תאונת דרכים שנכנסה לסטטיסטיקה. דליה של "בית הקש", של הריקודים, של התערוכות, ההדפסים, האהילים... התרגלנו לראותך בדרך הביתה נחפזת וחסרת נשימה, כי היום קצר, וצריך עוד לעצב, לצבוע, לרקום, ליצור עוד המון דברים נפלאים וחדשים.
עוברים ליד מצבת הזיכרון לחללי צה״ל, ורחש הרוח בין ענפי האורן מזכיר לנו את צלילי החליל שלך. חליל הצד שכל כך אהבת לנגן בו דליה, וכל כך נגעו ללבנו צליליו כל שנה... בערב הזיכרון...
הולכים לים, ונדמה שאת אתנו שם, על החוף, בלהט השמש, בין הגלים... אהבת את השמש, אהבת לצייר את "אל השמש" של תרבות המאיה העתיקה, עכשיו הוא מזכיר לנו אותך, דליה, מדי יום ביומו.
המון אנשים אוהבים אותך דליה וחושבים עליך כל הזמן. מלאת את בתיהם ביצירותיך היפות, הבאת אליהם את האושר והחיוך... עתה הם לא שוכחים.
את עמנו דליה תמיד! השמש, הים, הפרחים, הילדים, כל היצירות שלך... דואגים שלא נפסיק לחשוב עליך. דמותך החייכנית, תמיד, קורנת אושר וסיפוק, עולה לנגד עינינו ללא הרף. את אתנו דליה, כל הזמן!
תמי