הודס – וינקלר
משק הודס – וינקלר
הרותם 10
הודס רחל וליאון
ליאון הודס יליד 1893
רחל הודס לבית רבינוביץ` ילידת 1895
רחל וליאון שניהם ילידי ליטא היגרו בנעוריהם לדרום-אפריקה שם חיו למעלה מ-40 שנה.
רחל היתה אלמנה צעירה עם ביתה הרייט וליאון אלמן צעיר עם בנו ליונל. הם נישאו וביחד נולדו להם שלשה ילדים: אוברי גילה ומאייר.כולם הצטרפו לתנועות נוער ציוניות.
לפרנסתם ניהלו בית כל-בו לכלי-בית ובגדים ונהנו משפע ומרווחה כלכליים, בית מרווח ומשרתים רבים.
עלו לארץ מדרום-אפריקה ב-1951 ורכשו את משק בן-ראובן.
ראשון עלה הבן אוברי ב-1949 והצטרף לקיבוץ תימורים שהיה אז בצפון. בעקבותיו עלתה גם גילה אחותו.
כשסם והרייט לוין (הבת הבכורה) וביתם מרים בת השנה,החליטו לעלות לארץ ,כציונים נלהבים,למרות מחאת כל המשפחה שם, הגיעו ליאון ורחל בעקבותיהם וקנו את המשק כדי להיות קרובים אליהם. הרייט וסם היו מבין המתיישבים הראשונים בכפר-שמריהו.
סם כיהן כמזכיר הפדרציה הדרום-אפריקאית שנים רבות. בנם דב נולד בהמשך.
התנאים היו קשים כאן ברשפון של שנות ה-50 .
סיפור שאני זוכרת במיוחד היה- סם והרייט גרו תחילה בדירה בתל-אביב לפני שבנו את ביתם בכפר-שמריהו. השנים היו שנות-הצנע ומוצרי המזון הבסיסיים היו מחושבים על-פי הקצבה קבועה תמורת נקודות. סבתא שלי, רחל ,לא יכולה הייתה לשאת את המחשבה שמרים, נכדתה הקטנה, תסתפק בשתי ביצים לשבוע והייתה נוהגת לנסוע לתל-אביב עם סל שם היו מוחבאים ממצרכי-המשק השונים, מכוסה בסמרטוטים כשלמעלה מזדקרות זוג נעליים מרופטות כך שהפקחים דאז שהיו עורכים מחסומי- ביקורת באוטובוסים ובמכוניות לא יכולים היו להחרים את הסחורה.
משפט שאני זוכרת חוזר על עצמו בילדותי היה איך רחל חזרה ואמרה שהיא לא תסלח לליאון בעלה לעולם על שהביא אותה לכאן לארץ. ליאון היה חדור רצון עז להפוך לחקלאי,הקים לול תרנגולות וניסה את מזלו בגידול ירקות ופרחים. הייתה לו גם המכונית הראשונה ברשפון והוא היה מסיע אנשים שהיו נרשמים מראש מי לחתונה,לברית, פנוי יולדת לבית-חולים או סתם ל"סידורים".
על קיברו כתוב כי "אחרי 57 שנים בגלות הגשים חלומו והתמסר לעבודת-הקרקע".
הוא אף לא ויתר על עיון בספרי-הגות ומחשבה, חטא בכתיבת מחקרים והגיגים העוסקים בתנ"ך ובערוב-ימיו כתב ספר באנגלית על חייו .
שלשת ילדיהם האחרים נותרו בחו"ל. ליונל בדרום-אפריקה שם נולדו לו 4 ילדים-חיים היום באוסטרליה וד.אפריקה. מאייר ברודזיה שם נולדו 3 ילדים- כיום נמצאים בארה"ב ואוברי שעזב לאנגליה שם חי עד היום עם שני ילדיו.
ליאון נהרג בתאונת-דרכים בצומת כפר –שמריהו בשנת 1963.
רחל נפטרה בשנת 1975. חייתה כל השנים ברשפון לצד גילה ,יצחק ונכדתה אביבה.
גילה ויצחק וינקלר
גילה נולדה בשנת 1930 בדרום-אפריקה.
יצחק נולד בשנת 1927 בהונגריה.
גילה גדלה בדרום-אפריקה וידעה חיים נוחים ושלווים שם. אני זוכרת שסיפרה לי שהמשרתת שלהם הייתה עושה לה את תסרוקת ה:גלגלים" שלה כל בוקר במשך שעה.
בשנת 1949 עלתה ארצה עם אחיה אוברי והתיישבה בקיבוץ תימורים.
יצחק נולד בטולצ`ווה שבהונגריה ובגיל שנה עברה המשפחה למישקולץ שליד בודפשט.
הוא היה הבכור לשני אחים ושתי אחיות.
הייתה לו ילדות תמימה ומאושרת עד לשנת 1944 אז פלשו הגרמנים להונגריה.
אביו נלקח למחנה-עבודה, אמו, שתי אחיותיו ואחיו הצעיר נלקחו לאושוויץ ויצחק התנדב לעבודות-כפייה יחד עם אחיו השני. הוא עבר את התופת , צעדת-המוות בה איבד את אחיו (איננו יודעים עד היום מה עלה בגורלו),מחנות-ריכוז ושוחרר ע"י האמריקאים ממחנה הריכוז מטהאוזן כשמשקלו כ- 30 ק"ג. כל שנה הוא ציין את ה-4 במאי,יום השחרור.
לאחר שנתיים במחנה מעבר באיטליה הגיע בעלייה בלתי-לגאלית לארץ, על ספינת המעפילים שבתאי-לוז`ינסקי לחוף ניצנים, ב-12/03/1947. הבריטים גילו את הספינה.
יצחק היה מבין הראשונים לקפוץ למים,כך ניצל. הספינה נתפשה והעברה למחנות-המעצר בקפריסין. אבא סיפר לי כי היו צריכים להשאיר את המזוודה הקטנה שקיבלו מה"ג`וינט" על הספינה מפאת קוצר הזמן וכך הגיע לארץ כשתחתונים בלבד לגופו.
צעירה מקבוץ "ניצנים" עטפה אותו בסוודר והם פוזרו בפרדסים עם שחר כדי שהבריטים לא יתפשו אותם. אבא סיפר כי בפעם הראשונה ראה כל-כך הרבה פרי-הדר בחייו וקשה היה לו לקלוט את העובדה שאפשר היה לאכול מהם כמה שרוצים.
לאחר-מכן עבר לקיבוץ "אבוקה" שהיה בעמק בית-שאן שם שימש כעגלון.
עם הכרזת-המדינה גויס לצבא, השתתף בכיבוש בית-שאן ובקרבות בנגב שם נפצע ברגלו.
עבר שיקום ב"תל-ליטווינסקי"- תל-השומר של היום.
כשהשתחרר מהצבא פגש את גילה הודס.
הם נישאו בשנת 1956 והצטרפו למשק-ההורים,שם ניהלו לול הטלה.
בשנת 1957 נולדה ביתם היחידה אביבה שהיא היום הממשיכה במשק.
בטקס ברית-המילה של נכדו הבכור אדם זכה יצחק להיות סנדקו והוא היה הכי גאה ומאושר בעולם אחרי כל מה שעבר בחייו.
גילה נפטרה בשנת 1976.
יצחק נפטר בשנת 2003
נ.ב הרגשתי צורך לצרף כאן שיר שכתבתי לקראת המסע לפולין בו השתתפתי עם בתי תום. הקראתי אותו בטקס המרכזי אשר נערך בוורשה. זאת הייתה מעין סגירת מעגל עם אבא שלי .
מסע לפולין 2006
אבא שלי ,יצחק וינקלר, שרד את התופת הזאת.
הוא איבד את כל משפחתו בשואה.
אבא שלי נפטר לפני שנתיים.
אני מקווה שהוא רואה אותנו כאן היום.
אותי, אביבה שרה, בתו היחידה ואת תום, נכדתו האהובה .
בילדותי, אהבתי כל-כך לשמוע את הסיפורים שלו על ילדותו התמימה בהונגריה הרחוקה.
כשביקשתי ממנו רבות לספר לי על כל מה שעבר במלחמה, הוא תמיד חזר ואמר את אותו המשפט:" את לעולם לא תוכלי להבין זאת, את הרעב הנורא שאינו מרפה לרגע,את הרגשת חוסר-האונים והקור החודר"…..
אני כאן עכשיו בשביל לנסות ולהבין ולעולם לא לשכוח.
ילדותי נבנתה מילדותך
ילדותי נבנתה מילדותך הרחוקה
על אמך,שרה, שאני נקראת על שמה
ועל אביך שהיה רב העיירה
וחינך אתכם על ברכי- התורה
איך גדלתם כולכם, חמישה ילדים
בבית בלי חשמל ובלי מים זורמים
שאבתם מים מהבאר בחצר
וחיממתם אותם על פחמים
באמבטיה גדולה שניצבה באמצע החדר
אמך הייתה אופה לחם בתנור באמצע המטבח
גדלתם על לחם עם שומן אווז
הרבה פעמים הלכת לישון רעב
אך למרות כל הקשיים
היה שם הרבה חום בלב
תפוז אביך קנה רק פעמיים בשנה
בפסח ובראש-השנה
וכל ילד קיבל רק פלח אחד
מהפרי הזה הנוטף זהב
סיפרו שם על ארץ רחוקה,שטופת-אור
ועצי תפוזים שם ושפע כל-טוב
סיפרת איך רחצתם בקיץ בנהר
הנהר הגדול שחצה את הכפר
משחקים במשחקי ילדים תמימים
רצים יחפים בין עצי שזיפים ודובדבנים
נעקצים מדבורים, צוחקים, מאושרים
חסרי-דאגות, ילדים רגילים.
כשהחורף הגיע קיבלת אתה, האח הבכור
זוג נעלי-עור חדשות
הן עברו אחר-כך מילד לילד
מבלי להתבלות
סיפרת בערגה איך צעדת בשלג כל-יום
לבית-הספר שעה הלוך ושעה חזור
לוורדים שם היה ריח חזק, אמיתי
והפירות היו נוטפי-מיץ, עם טעם אמיתי
לא כמו-כאן ,בארץ, אמרת, כאן הכול מלאכותי
ואז הגיעה אותה מלחמה נוראה
ואת הכול לקחה איתה
לספר לי את הסיפור לפני השינה
נותרת רק אתה – אבא
אביבה וינקלר
גרה כאן כל חיי, "חקלאית מלידה"!
אני זוכרת איך אבא היה מרכיב אותי על האופניים לגן ואיך היינו טובעים בשבילי חול עמוקים וכהים. כשהייתי בכתה א` סללו את הכבישים ברשפון והייתי כל-כך מוקסמת מהמכבש שעבר כאן ברחוב, זוכרת את התמונה.
לבנותיי בבית-הספר היסודי הייתה מורה שהייתה המורה שלי! וזהו כל הסיפור למעשה.
נישאתי בשנת 1983 לדורון קובו וחיה כאן כיום עם שלושת ילדיי.
אדם-משרת שרות-חובה בצה"ל
תום-עומדת על סף גיוס
קים-תלמידה במגמת אומנות –תיכון "היובל" הרצליה.
הרותם 10
הודס רחל וליאון
ליאון הודס יליד 1893
רחל הודס לבית רבינוביץ` ילידת 1895
רחל וליאון שניהם ילידי ליטא היגרו בנעוריהם לדרום-אפריקה שם חיו למעלה מ-40 שנה.
רחל היתה אלמנה צעירה עם ביתה הרייט וליאון אלמן צעיר עם בנו ליונל. הם נישאו וביחד נולדו להם שלשה ילדים: אוברי גילה ומאייר.כולם הצטרפו לתנועות נוער ציוניות.
לפרנסתם ניהלו בית כל-בו לכלי-בית ובגדים ונהנו משפע ומרווחה כלכליים, בית מרווח ומשרתים רבים.
עלו לארץ מדרום-אפריקה ב-1951 ורכשו את משק בן-ראובן.
ראשון עלה הבן אוברי ב-1949 והצטרף לקיבוץ תימורים שהיה אז בצפון. בעקבותיו עלתה גם גילה אחותו.
כשסם והרייט לוין (הבת הבכורה) וביתם מרים בת השנה,החליטו לעלות לארץ ,כציונים נלהבים,למרות מחאת כל המשפחה שם, הגיעו ליאון ורחל בעקבותיהם וקנו את המשק כדי להיות קרובים אליהם. הרייט וסם היו מבין המתיישבים הראשונים בכפר-שמריהו.
סם כיהן כמזכיר הפדרציה הדרום-אפריקאית שנים רבות. בנם דב נולד בהמשך.
התנאים היו קשים כאן ברשפון של שנות ה-50 .
סיפור שאני זוכרת במיוחד היה- סם והרייט גרו תחילה בדירה בתל-אביב לפני שבנו את ביתם בכפר-שמריהו. השנים היו שנות-הצנע ומוצרי המזון הבסיסיים היו מחושבים על-פי הקצבה קבועה תמורת נקודות. סבתא שלי, רחל ,לא יכולה הייתה לשאת את המחשבה שמרים, נכדתה הקטנה, תסתפק בשתי ביצים לשבוע והייתה נוהגת לנסוע לתל-אביב עם סל שם היו מוחבאים ממצרכי-המשק השונים, מכוסה בסמרטוטים כשלמעלה מזדקרות זוג נעליים מרופטות כך שהפקחים דאז שהיו עורכים מחסומי- ביקורת באוטובוסים ובמכוניות לא יכולים היו להחרים את הסחורה.
משפט שאני זוכרת חוזר על עצמו בילדותי היה איך רחל חזרה ואמרה שהיא לא תסלח לליאון בעלה לעולם על שהביא אותה לכאן לארץ. ליאון היה חדור רצון עז להפוך לחקלאי,הקים לול תרנגולות וניסה את מזלו בגידול ירקות ופרחים. הייתה לו גם המכונית הראשונה ברשפון והוא היה מסיע אנשים שהיו נרשמים מראש מי לחתונה,לברית, פנוי יולדת לבית-חולים או סתם ל"סידורים".
על קיברו כתוב כי "אחרי 57 שנים בגלות הגשים חלומו והתמסר לעבודת-הקרקע".
הוא אף לא ויתר על עיון בספרי-הגות ומחשבה, חטא בכתיבת מחקרים והגיגים העוסקים בתנ"ך ובערוב-ימיו כתב ספר באנגלית על חייו .
שלשת ילדיהם האחרים נותרו בחו"ל. ליונל בדרום-אפריקה שם נולדו לו 4 ילדים-חיים היום באוסטרליה וד.אפריקה. מאייר ברודזיה שם נולדו 3 ילדים- כיום נמצאים בארה"ב ואוברי שעזב לאנגליה שם חי עד היום עם שני ילדיו.
ליאון נהרג בתאונת-דרכים בצומת כפר –שמריהו בשנת 1963.
רחל נפטרה בשנת 1975. חייתה כל השנים ברשפון לצד גילה ,יצחק ונכדתה אביבה.
גילה ויצחק וינקלר
גילה נולדה בשנת 1930 בדרום-אפריקה.
יצחק נולד בשנת 1927 בהונגריה.
גילה גדלה בדרום-אפריקה וידעה חיים נוחים ושלווים שם. אני זוכרת שסיפרה לי שהמשרתת שלהם הייתה עושה לה את תסרוקת ה:גלגלים" שלה כל בוקר במשך שעה.
בשנת 1949 עלתה ארצה עם אחיה אוברי והתיישבה בקיבוץ תימורים.
יצחק נולד בטולצ`ווה שבהונגריה ובגיל שנה עברה המשפחה למישקולץ שליד בודפשט.
הוא היה הבכור לשני אחים ושתי אחיות.
הייתה לו ילדות תמימה ומאושרת עד לשנת 1944 אז פלשו הגרמנים להונגריה.
אביו נלקח למחנה-עבודה, אמו, שתי אחיותיו ואחיו הצעיר נלקחו לאושוויץ ויצחק התנדב לעבודות-כפייה יחד עם אחיו השני. הוא עבר את התופת , צעדת-המוות בה איבד את אחיו (איננו יודעים עד היום מה עלה בגורלו),מחנות-ריכוז ושוחרר ע"י האמריקאים ממחנה הריכוז מטהאוזן כשמשקלו כ- 30 ק"ג. כל שנה הוא ציין את ה-4 במאי,יום השחרור.
לאחר שנתיים במחנה מעבר באיטליה הגיע בעלייה בלתי-לגאלית לארץ, על ספינת המעפילים שבתאי-לוז`ינסקי לחוף ניצנים, ב-12/03/1947. הבריטים גילו את הספינה.
יצחק היה מבין הראשונים לקפוץ למים,כך ניצל. הספינה נתפשה והעברה למחנות-המעצר בקפריסין. אבא סיפר לי כי היו צריכים להשאיר את המזוודה הקטנה שקיבלו מה"ג`וינט" על הספינה מפאת קוצר הזמן וכך הגיע לארץ כשתחתונים בלבד לגופו.
צעירה מקבוץ "ניצנים" עטפה אותו בסוודר והם פוזרו בפרדסים עם שחר כדי שהבריטים לא יתפשו אותם. אבא סיפר כי בפעם הראשונה ראה כל-כך הרבה פרי-הדר בחייו וקשה היה לו לקלוט את העובדה שאפשר היה לאכול מהם כמה שרוצים.
לאחר-מכן עבר לקיבוץ "אבוקה" שהיה בעמק בית-שאן שם שימש כעגלון.
עם הכרזת-המדינה גויס לצבא, השתתף בכיבוש בית-שאן ובקרבות בנגב שם נפצע ברגלו.
עבר שיקום ב"תל-ליטווינסקי"- תל-השומר של היום.
כשהשתחרר מהצבא פגש את גילה הודס.
הם נישאו בשנת 1956 והצטרפו למשק-ההורים,שם ניהלו לול הטלה.
בשנת 1957 נולדה ביתם היחידה אביבה שהיא היום הממשיכה במשק.
בטקס ברית-המילה של נכדו הבכור אדם זכה יצחק להיות סנדקו והוא היה הכי גאה ומאושר בעולם אחרי כל מה שעבר בחייו.
גילה נפטרה בשנת 1976.
יצחק נפטר בשנת 2003
נ.ב הרגשתי צורך לצרף כאן שיר שכתבתי לקראת המסע לפולין בו השתתפתי עם בתי תום. הקראתי אותו בטקס המרכזי אשר נערך בוורשה. זאת הייתה מעין סגירת מעגל עם אבא שלי .
מסע לפולין 2006
אבא שלי ,יצחק וינקלר, שרד את התופת הזאת.
הוא איבד את כל משפחתו בשואה.
אבא שלי נפטר לפני שנתיים.
אני מקווה שהוא רואה אותנו כאן היום.
אותי, אביבה שרה, בתו היחידה ואת תום, נכדתו האהובה .
בילדותי, אהבתי כל-כך לשמוע את הסיפורים שלו על ילדותו התמימה בהונגריה הרחוקה.
כשביקשתי ממנו רבות לספר לי על כל מה שעבר במלחמה, הוא תמיד חזר ואמר את אותו המשפט:" את לעולם לא תוכלי להבין זאת, את הרעב הנורא שאינו מרפה לרגע,את הרגשת חוסר-האונים והקור החודר"…..
אני כאן עכשיו בשביל לנסות ולהבין ולעולם לא לשכוח.
ילדותי נבנתה מילדותך
ילדותי נבנתה מילדותך הרחוקה
על אמך,שרה, שאני נקראת על שמה
ועל אביך שהיה רב העיירה
וחינך אתכם על ברכי- התורה
איך גדלתם כולכם, חמישה ילדים
בבית בלי חשמל ובלי מים זורמים
שאבתם מים מהבאר בחצר
וחיממתם אותם על פחמים
באמבטיה גדולה שניצבה באמצע החדר
אמך הייתה אופה לחם בתנור באמצע המטבח
גדלתם על לחם עם שומן אווז
הרבה פעמים הלכת לישון רעב
אך למרות כל הקשיים
היה שם הרבה חום בלב
תפוז אביך קנה רק פעמיים בשנה
בפסח ובראש-השנה
וכל ילד קיבל רק פלח אחד
מהפרי הזה הנוטף זהב
סיפרו שם על ארץ רחוקה,שטופת-אור
ועצי תפוזים שם ושפע כל-טוב
סיפרת איך רחצתם בקיץ בנהר
הנהר הגדול שחצה את הכפר
משחקים במשחקי ילדים תמימים
רצים יחפים בין עצי שזיפים ודובדבנים
נעקצים מדבורים, צוחקים, מאושרים
חסרי-דאגות, ילדים רגילים.
כשהחורף הגיע קיבלת אתה, האח הבכור
זוג נעלי-עור חדשות
הן עברו אחר-כך מילד לילד
מבלי להתבלות
סיפרת בערגה איך צעדת בשלג כל-יום
לבית-הספר שעה הלוך ושעה חזור
לוורדים שם היה ריח חזק, אמיתי
והפירות היו נוטפי-מיץ, עם טעם אמיתי
לא כמו-כאן ,בארץ, אמרת, כאן הכול מלאכותי
ואז הגיעה אותה מלחמה נוראה
ואת הכול לקחה איתה
לספר לי את הסיפור לפני השינה
נותרת רק אתה – אבא
אביבה וינקלר
גרה כאן כל חיי, "חקלאית מלידה"!
אני זוכרת איך אבא היה מרכיב אותי על האופניים לגן ואיך היינו טובעים בשבילי חול עמוקים וכהים. כשהייתי בכתה א` סללו את הכבישים ברשפון והייתי כל-כך מוקסמת מהמכבש שעבר כאן ברחוב, זוכרת את התמונה.
לבנותיי בבית-הספר היסודי הייתה מורה שהייתה המורה שלי! וזהו כל הסיפור למעשה.
נישאתי בשנת 1983 לדורון קובו וחיה כאן כיום עם שלושת ילדיי.
אדם-משרת שרות-חובה בצה"ל
תום-עומדת על סף גיוס
קים-תלמידה במגמת אומנות –תיכון "היובל" הרצליה.
מיקום במפה