ליסוד
משק ליסבודר (כיום משק גורן)
רח` הרימון 1 (משק עזר)
הורי, אברהם ושבע ליסבודר, אנשי עליה שלישית, חלוצים בעלי ערכים ואידאולוגיה, קנו בכספם משק חקלאי במושב רשפון והיו בין שלושים המשפחות הראשונות.
בת שנתיים הייתי כשהגענו לכפר. דרך סלולה לא היתה, תנאי החיים היו קשים, הבית היה ללא שרותים, ללא מים חמים זורמים.
פרנסה היתה קשה. הורי, כרבים אחרים בכפר היו צועדים רגלית כל יום לעבוד בקטיף הדרים, בפרדס ליטוינסקי, ולאט לאט החלו לפתח את המשק. אבי שהיה אגרונום בהשכלתו החל בנטיעת עצי פרי בחצר המשק. בחצרנו נטעו עצי פרי מסוגים שונים, טרופיים וסובטרופיים כמו אנונה, אבוקדו, מנגו, פג`ויה וכמובן פרות הדר, תפוחי עץ ושיזיפים. משק חי לא רצו הורי לגדל משום שהיו צמחונים.
בד בבד החלו לעבד גם את חלקה ב` שמיקומה היה אז באזור שקראנו לו "למטה". ע"י ביתו של עבד האפנדי הערבי. בחלקה זו נטעו הורי כרם ענבים וגידלו ירקות למיניהם. מאוחר יותר נטעו חברים רבים ואנחנו ביניהם מטעי בננות. העבודה היתה קשה והפרנסה בצמצום.
בכפר הקטן דאז היה בנין ציבורי אחד. הבנין הכיל צרכניה, מרפאה וגן ילדים. על גג הבנין היתה תחנת הנוטרים (זו כמובן תקופת השלטון הבריטי בארץ), מול הבנין הצבורי היה "הספסל" שהיה מקום המפגש של הילדים והצעירים, שם גם תחנת האוטובוס.
אוטובוס הגיע לכפר פעמיים ביום. בבוקר הביא איתו עיתונים ולחם ונשלח איתו שק הדואר. בצהריים הגיע האוטובוס והביא איתו את שק המכתבים. רבים היו מתכנסים ליד האוטובוס, לדעת מי בא ומי נוסע ובעיקר לצפות בטכס חלוקת הדואר. אבי היה קורא את המען שעל המכתבים והם היו נלקחים ע"י בעליהם או שכנים (תיבות דואר לא היו). במרכז היה גם מחסן המספוא. בימי חג ומועד היה הופך מחסן המספוא למקום כנוס החברים. היו מקשטים את השקים במרבדים ושטיחים שנאספו מהבתים, יש והביאו קריין או שחקן ויש ערכו תכנית עצמית ואפילו ריקודים. אנחנו הילדים אהבנו לשבת על השקים ולצפות באירוע.
בביתנו התחילה בקטן מזכירות הכפר. אבי שהיה במקצועו גם מנהל חשבונות, קבל על עצמו לעסוק בכך בזמנו הפנוי. עם הזמן ועקב מצב בריאותו עסק בכך יותר ויותר ואמי המשיכה לשאת לבדה בעול המשק עוד שנים רבות.
עם הזמן נוספו לכפר מתישבים נוספים. קודם קבוצה של עולי גרמניה ואח"כ מי שקראנו אז ולאורך שנים רבות "המתישבים החדשים". המזכירות עברה מביתנו לאחד הבתים (בו היא קיימת עד היום).
בראשית שנות החמישים (לאחר קום המדינה) עזבו הורי את עיבוד חלקה ב` והחלו לעבד את השטח הריק שהיה צמוד למשקנו ועליו נטעו אח"כ מטע עצי פקאן.
בי"ס הקטן של הכפר שהיה בתחילה בצריף ואח"כ "בבית עבד" הפך לבי"ס משותף עם כפר שמריהו.
למשק שלנו חזרנו נחמן בעלי ואני. אמי נפטרה באופן פתאומי ב-1953 וקברה הוא בין ראשוני הקברים בבית הקברות של רשפון. במשך 3 שנים הייתי מורה בכפר ובני הבכור נולד במושב.
אבי המשיך בעבודתו במזכירות עד צאתו לגמלאות.
היום בני הצעיר ארז בנה ביתו בחצרנו ומגדל בכפר את שלשת ילדיו.
היום דבר אין להכיר בישוב הקטן שממנו צמח מושב רשפון.
לקראת מליאת 70 שנה למקום נכתבים בקצרה זכרונות אלו. חשוב שנזכור כולנו כי מי שאינו יודע
וזוכר את העבר אין לו גם עתיד.
כתבה: בלהה גורן ליסבודר
רח` הרימון 1 (משק עזר)
הורי, אברהם ושבע ליסבודר, אנשי עליה שלישית, חלוצים בעלי ערכים ואידאולוגיה, קנו בכספם משק חקלאי במושב רשפון והיו בין שלושים המשפחות הראשונות.
בת שנתיים הייתי כשהגענו לכפר. דרך סלולה לא היתה, תנאי החיים היו קשים, הבית היה ללא שרותים, ללא מים חמים זורמים.
פרנסה היתה קשה. הורי, כרבים אחרים בכפר היו צועדים רגלית כל יום לעבוד בקטיף הדרים, בפרדס ליטוינסקי, ולאט לאט החלו לפתח את המשק. אבי שהיה אגרונום בהשכלתו החל בנטיעת עצי פרי בחצר המשק. בחצרנו נטעו עצי פרי מסוגים שונים, טרופיים וסובטרופיים כמו אנונה, אבוקדו, מנגו, פג`ויה וכמובן פרות הדר, תפוחי עץ ושיזיפים. משק חי לא רצו הורי לגדל משום שהיו צמחונים.
בד בבד החלו לעבד גם את חלקה ב` שמיקומה היה אז באזור שקראנו לו "למטה". ע"י ביתו של עבד האפנדי הערבי. בחלקה זו נטעו הורי כרם ענבים וגידלו ירקות למיניהם. מאוחר יותר נטעו חברים רבים ואנחנו ביניהם מטעי בננות. העבודה היתה קשה והפרנסה בצמצום.
בכפר הקטן דאז היה בנין ציבורי אחד. הבנין הכיל צרכניה, מרפאה וגן ילדים. על גג הבנין היתה תחנת הנוטרים (זו כמובן תקופת השלטון הבריטי בארץ), מול הבנין הצבורי היה "הספסל" שהיה מקום המפגש של הילדים והצעירים, שם גם תחנת האוטובוס.
אוטובוס הגיע לכפר פעמיים ביום. בבוקר הביא איתו עיתונים ולחם ונשלח איתו שק הדואר. בצהריים הגיע האוטובוס והביא איתו את שק המכתבים. רבים היו מתכנסים ליד האוטובוס, לדעת מי בא ומי נוסע ובעיקר לצפות בטכס חלוקת הדואר. אבי היה קורא את המען שעל המכתבים והם היו נלקחים ע"י בעליהם או שכנים (תיבות דואר לא היו). במרכז היה גם מחסן המספוא. בימי חג ומועד היה הופך מחסן המספוא למקום כנוס החברים. היו מקשטים את השקים במרבדים ושטיחים שנאספו מהבתים, יש והביאו קריין או שחקן ויש ערכו תכנית עצמית ואפילו ריקודים. אנחנו הילדים אהבנו לשבת על השקים ולצפות באירוע.
בביתנו התחילה בקטן מזכירות הכפר. אבי שהיה במקצועו גם מנהל חשבונות, קבל על עצמו לעסוק בכך בזמנו הפנוי. עם הזמן ועקב מצב בריאותו עסק בכך יותר ויותר ואמי המשיכה לשאת לבדה בעול המשק עוד שנים רבות.
עם הזמן נוספו לכפר מתישבים נוספים. קודם קבוצה של עולי גרמניה ואח"כ מי שקראנו אז ולאורך שנים רבות "המתישבים החדשים". המזכירות עברה מביתנו לאחד הבתים (בו היא קיימת עד היום).
בראשית שנות החמישים (לאחר קום המדינה) עזבו הורי את עיבוד חלקה ב` והחלו לעבד את השטח הריק שהיה צמוד למשקנו ועליו נטעו אח"כ מטע עצי פקאן.
בי"ס הקטן של הכפר שהיה בתחילה בצריף ואח"כ "בבית עבד" הפך לבי"ס משותף עם כפר שמריהו.
למשק שלנו חזרנו נחמן בעלי ואני. אמי נפטרה באופן פתאומי ב-1953 וקברה הוא בין ראשוני הקברים בבית הקברות של רשפון. במשך 3 שנים הייתי מורה בכפר ובני הבכור נולד במושב.
אבי המשיך בעבודתו במזכירות עד צאתו לגמלאות.
היום בני הצעיר ארז בנה ביתו בחצרנו ומגדל בכפר את שלשת ילדיו.
היום דבר אין להכיר בישוב הקטן שממנו צמח מושב רשפון.
לקראת מליאת 70 שנה למקום נכתבים בקצרה זכרונות אלו. חשוב שנזכור כולנו כי מי שאינו יודע
וזוכר את העבר אין לו גם עתיד.
כתבה: בלהה גורן ליסבודר
מיקום במפה