מיהו אברהם ("אמי") סולומון? ילדותו ובגרותו. מראיינת ברכה תלם.
אברהם
אברהם
(אמי) סולומון
מיהו
אברהם סולומון? – ילדותו ובגרותו
נולדתי
ב- 8.7.1924 בהולנד. בילדותי עברה משפחתי לבלגיה. למדתי בבי"ס דתי, בו
הלימודים התקיימו חצי בשפה העברית וחצי בשפה הפלמית, הייתי חבר בתנועת הנוער
"בני עקיבא".
אחרי
בי"ס יסודי הפסקתי ללמוד ויצאתי לעבוד.
שינוי
גדול בחיי היה עם פלישת הגרמנים לבלגיה ב – 10.5.1940. האזור שגרנו בו הופצץ
ונדדנו ממקום למקום בשלושה חדשים. עד שחזרנו למקום מגורנו כשאנו נרדפים כל הזמן
ע"י הנאצים.
פעמים
רבות ניצלתי מסכנות השמדה, אך ידעתי גם מהי חרפת רעב.
הצלחנו
לשרוד את תקופת המלחמה אודות לנתינות פרסית, שסבי רכש לאבי בזמן מלחמת העולם
הראשונה.
בתקופה
הראשונה של המלחמה נעצרנו ושהינו חדשים במחנה מעצר מכלן, ממנו שוחררנו אודות למאמצי
הקונסול השוודי שפעל למען הנתינים הזרים, את החלק השני של המלחמה העברנו במחנות
פליטים לנתינים זרים שהקים הצלב האדום.
בדרכי
לעלות לארץ שהיתי במחנה במרסיי ,שאורגן ע"י הסוכנות היהודית וחיכינו, עד
שתגיע אנייה שנוכל להפליג בה לישראל. במחנה פגשתי את בלומה ז"ל רעיתי.
ב-
7.7.45 עלינו על האנייה "מטרואה" בדרכנו לארץ.
מתי
וכיצד הגיע לרשפון?
אמי
ובלומה ז"ל הגיעו לארץ ב – 16.7.45 כעבוד שנה הם נישאו והתמקמו בגבעתיים.
אמי החל
לעבוד ב"סולל בונה". הוא גויס למשטרה הצבאית של הפלמ"ח ושירת בה
כשנתיים, עם סיום המלחמה שב אמי לעבוד ב"סולל בונה" כמיישר ברזלים
שהגיעו לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה.
באותה
תקופה התחיל בארץ מבצע "מן העיר אל הכפר" שאיפשר לחיילים משוחררים
להירשם ולקבל משקים במושבים שונים. הכרנו את מושב רשפון היות ולבלומה הייתה פה
משפחה (משפחת נומברג) ואכן התקבלנו ועברנו לרשפון.
איך היו
השנים הראשונות במושב?
תחילה
התגוררנו במקומות שונים במושב, ואז בעזרתו של פישל נומברג בנינו בית צנוע שגודלו
4*8 מ' עם מרפסת. גרנו בו ארבע נפשות: בלומה, אני, מאירה ודבורל'ה (בנותינו).
הצלחנו
לבנות את הבית ולרכוש את הדרוש למשק החקלאי, אודות להלוואה שקיבלנו מהסוכנות על סך
2000 לירות.
עבדתי
תחילה כפועל חקלאי ואח"כ הייתי עובד ציבור ברשפון בתור מנהל ריכוז הירקות,
נסעתי עם משלוחי העופות לשוק בתל אביב, אך כל זה לא הספיק לכלכלת המשפחה, ולכן
השלמתי את ההכנסה כשומר בלילות, והייתה תקופה שהייתי מדריך במוסד עבריינים בנוף
ים, שכל עול עבודת המשק נפל על כתפיה של בלומה ז"ל.
איך אפשר
בלי בילויים?
הבילויים
העיקריים היו או הליכה לים לסידני עלי שמסביבנו ערבים, או צפייה בסרט, שהוקרן תחת
כיפת השמים במיקום של המרפאה של היום , ישבנו על קש, או הבאנו כיסאות מהבית.
מקריות?
למרפסת
בביתי הגיעו יום אחד שני נחילי דבורים, ואז החלטתי לקנות ציוד לכוורת ולהתחיל
בשותפות עם ראובן בריינר לפתח את הענף, משני נחילים.
ואכן,
בצד עבודת גידול ירקות, לול ורפת הגדלנו לאט לאט את הכוורת כשרדיית הדבש נעשתה
בצורה מאוד פרימיטיבית.
זו הייתה
עבודה מאוד קשה והעקיצות היו מרובות.
איך
נקלטתם בחיים החדשים?
שמונה
שנים ראשונות היו מאוד קשות. אחרי יום עבודה של 16- 18 שעות עוד הייתי משלים הכנסה
בעבודות חוץ. הגענו לתקופה שרצינו לעזוב כי נשברנו, עבדנו ועבדנו ולא התקדמנו.
איך
התגברתם על המשבר?
למרות
שלא היה לנו ניסיון חקלאי רב, הצלחנו להגיע ראשונים עם עגבניות לשוק בזמן שלא היו
עגבניות בשוק, והתמורה עבור העגבניות הייתה מאוד גבוהה.
כל זאת
קרה אודות חוברת שהזדמנה לידי שבה היה מאמר על גידול עגבניות ביפן. ובה סופר על
שיטה של גידול עגבניות בקיטום וגיזום שהמטרה היא לגדל את שלושת אשכולות הפרי משלוש
תפרחות ואת היתר קוטמים. כמובן שהשיטה דרשה המון עבודה שאליה נרתמו כל בני המשפחה.
אז גם נכנסה השיטה של גידול ירקות במנהרות פלסטיק והשקייה ע"י טפטפות.
הצלחתנו הייתה רבה עם הכנסה של 45.000 לירות (שהיו שווה אז 90.000 $ ) זה היה
שכרנו על עבודה הקשה שלי, של בלומה והבנות, והעמיד אותנו על הרגליים.
כמובן
ששאר החקלאים חיקו במהרה את השיטות החדשות והחלו ליישמן וכך נגמרה לנו הבלעדיות.
המשכנו
להפעיל את המשק בגידולים שונים: כמלפפונים, קישואים, פלפלים במנהרות פלסטיק ויותר
מאוחר גם תות שדה ליצוא.
לא פעם
בימי החורף הקשים עם רוחות סופות וגשמים נשארתי בחלקת הירקות ימים ולילות לשמור
שהפלסטיקים לא יעופו והמנהרות תשארנה סגורות, לצערי, לא תמיד זה עזר כי באתני הטבע
לא תמיד אפשר להילחם.
ואז, כל
עמלנו היה לשווא.
במקביל
לעבודה הקשה במשק שירתי במילואים והשתתפתי במלחמות ישראל,
בלומה,
הבנות וחיליק שהצטרף למשפחה תפעלו את המשק בהעדרי.
האם ראית
ברכה בעמלך?
בזכות
הישגי בחקלאות נבחרתי בשנת 1969 ע"י משרד החקלאות לאחד מ – 13 החקלאים
המצטיינים בארץ.
ופרנסה?
היות
ובקיץ מחירי הירקות היו נמוכים, חיפשתי עבודה לחדשי הקיץ, והתחלתי להתעסק בחיטוי
קרקע עם מטיל ברומיד. עבודה קשה שהתפרשה על פני כל הארץ, שעובדים איתי צוות של
פועלים ערבים, עסקתי בכך 33 שנה.
השינוי:
בשנים
1982-1983 היה משבר בחקלאות והציעו לי לנהל משק בפיליפינים בתור מומחה לגידול תות שדה. הצלחתי שם מאוד
בזכות שיטות וניסויים שונים שערכתי במקום. שעזבתי נערכה לכבודי מסיבת פרידה מרשימה
וקיבלתי ברכות כתובות ומרגשות ששמורות אצלי עד היום, לאחר שחזרנו נסענו לפנמה למשך
שנתיים לניהול חווה חקלאית.
בשובי
ארצה בניתי מחדש את הכוורת, גידלנו פרחי שעווה וניסינו לשרוד, כשכמה פעמים במשך
שנתיים אני נוסע לפורטוגל לנהל חווה חקלאית נוספת.
איך אתה
רואה את העתיד?
שכל ענפי
החקלאות שעבורם בנינו מחסנים אכזבו, השכרנו את המבנים והמחסנים. מכל החקלאות
המפוארת נשארה לי המכוורת ומטע אבוקדו.
היות וכל
הפרדסים באזור נעקרו ולדבורים לא היה מאין לאגור צוף שתלתי ברחבי המושב אקליפטוסים כדי לאפשר
לדבורים להביא מזון לכוורת מפריחה עשירה בצוף, ואכן, לדבורים היה צוף עסיסי
ובעקבות זאת היו יבולים יפים. על זאת קיבלתי פרס הדבוראי המצטיין לשנת 2010.
לצערי,
העתיד נראה לי רע. ברגע שיחסלו את ההשכרות, אנשים יאלצו למכור את המשקים, כי לא
יהיו אמצעי קיום. המושב לא יהיה מושב.
זאת
רשפון – שהייתה שם דבר בארץ בגידול ירקות.
ולסיום?
"אני
מרגיש שעשיתי משהו בחיים מכולם"... הייתי חקלאי פעיל עד גיל 89.
ואכן,
אמי הקימה משפחה לתפארת, שלושה ילדים,
נכדים ונינים שחלקם גרים בקרבתו במשק שבמושב.