משק גדעון ז"ל וחוה דרור (כיום משק צרפתי)
רח` הכפר 11
בשנת 1952 כתוצאה מהפילוג בקיבוץ המאוחד-איחוד, עזבנו בשברון לב את קבוץ חצרים שבנגב.
אחרי חיפושים והתלבטויות הצטרפנו "להרחבה" של מושב רשפון. קבלנו חלקה אחרונה להקמת משק. תחילה גרנו ברפת של משפחת סמולר ועבדנו גם במשקם עד שהתחלנו לפתח גן ירק משלנו. נאלצנו לבנות את ביתנו בקצה החלקה, דבר שחייב העמדת שישה עמודי חשמל,ועלות של הון תועפות.לכן נאלצנו לחיות ללא חשמל במשך שש שנים,והעדפנו לבנות את מבני המשק, לרכוש כמה עגלים ולטעת מטע אבוקדו ופרדס.
בשנת 1955 כשבן-גוריון פנה לבני ההתישבות העובדת להתנדב לשנה ולקלוט את העליה ההמונית נענינו ונשלחנו להקמת חבל לכיש. חנן רותם כמדריך חקלאי, אני כמזכירת חוץ, זה היה מפעל אדיר. לאחר שנה חזרתי הביתה עם גידי, חכרנו חלקות לגידול ירקות , גדלנו ירקות במנהרות נמוכות בכסוי פלסטיק לביכורים וחלק ליצוא. גן הירק היה הענף העיקרי שלנו, עבדנו קשה והגענו ליבולי שיא. נהננו מכל רגע, טיפחנו גינה יפיפיה סביב הבית והחצר.
נבחרתי לחברת מועצה במושב. עבורינו החקלאות היתה השקפת עולם ויעוד.
גידי חלה והוסר גידול מפניו, בהמשך הוא נאלץ לעבור נתוח שני. לאחר זמן מה הוא הפסיק לעבוד, הסתגר בבית וסרב לראות איש מלבדי. ניסיתי עוד מספר שנים להחזיק בצפרניים את המשק לבד, ענף הירקות הפסיק להיות ריווחי, החוב גדל, ההנהלה עשתה מעל ומעבר בהתרוצצויות אין סופיות עד שהמינהל אישר פיצול. מכירת המשק (למשפ` צרפתי) ללא חלקה א` שנוכל להמשיך לגור בביתנו, כששני דונם אדמה סביבו עד "מאה ועשרים".
הקמתי חממה בסככת העגלים וגדלתי פרחי נוי בעציצים. הכל זרם ואז קרה הגרוע מכל, נפלתי בין הסלעים ,נפצעתי קשה ברגלי, ניסיתי למשוך אותם, נתלש העור מאצכעות רנליי עד העצם.לא יכולתי להשאיר את גידי לבד, הנמק התפשט ולאחר ארבעה חודשים כשהכאב היה בלתי נסבל התמוטטתי ואושפזתי בבית חולים במצב של "מות קליני".
לאחר שלושה חודשים גידי נפטר ביסורים נוראים, בתאריך 17.11.99.
אני מאושפזת במחלקה פנימית, נאלצת להמשיך לחיות למרות אי רצוני. מוקפת באהבה ובדאגה מהצוות, ידידים וחברי המושב.
במה זכיתי ?
כתבה: חוה דרור 1.12.2006