נולדתי ב- 1935 לאב נוצרי ממוצא גרמני אשר בחר מרצונו ומצפונו להתגייר. אבי היה בתנועת נוער היטלראית והתנגד לקנאות לדיכוי היהודים. לכן במלות לו 30 עבר ברית מילה וקבל את השם "אברהם בן אברהם" כמנהג הגרים. הוא נשא לאשה את אמי בלה לבית הרשקוביץ ועלה יחד אתה ארצה.
כבר בלידתי התאכזר לי גורלי ונאלצתי להפרד מאמי שלא ראיתיה מימי. כשש שנים התגלגלתי בכל מני מוסדות ומעונות ולסירוגין אף גרתי אצל סבתי וסבי מצד אמי בר"ג. בגיל 6 מתחיל פרק חדש בחיי אבי נישא בשנית ולקח אותי עמו ועם אשתו שולמית למושב רשפון. גם שם לא שבעתי נחת מצבינו היה די גרוע. גרנו בשני חדרים ללא חשמל. בית-השימוש היה בחצר. הורי היו קשיי יום שעבדו בחקלאות מבוקר עד ערב. הרבה זמן להקדיש לי לא היה להם ולא זכור לי שום חיבוק או גלוי אהבה. בחברת הילדים הייתי מנודה חלק מהילדים קראו לי נאצית והקניטו אותי בלי סוף. כבר אז גיליתי בי כשרון אומנותי ויצרתי בובות מברזלים, סמרטוטים ומני גרוטאות. מאד קנאתי בכל אותם הילדים שערכו להם ימי הולדת. לי כמובן אף פעם לא חגגו. הורי הבטיחו לחגוג לי בגיל 10 ואני מאד שמחתי והזמנתי את כולם ובקשתי מהם שלא ישכחו להביא לי מתנות. כשהגיע היום המשמח זכור לי רק שולחן ערוך יפה עם המון סוכריות,שוקולדים וכו אך זו הייתה חגיגה של שלשה אנשים, הורי ואני… אף ילד לא בא פשוט החרימו אותי. האכזבה הייתה נורא גדולה ונכנסתי לדיכאון. הורי קלטו את מצבי ושוב הבטיחו לי לערוך יום-הולדת בגיל 12 עם חברים ומשפחה. כך חיכיתי לצאנס הבא! אך שוב התאכזר לי גורלי ובגיל 12 נהרג אבי, וכך הושבתה לי השמחה בשנית.

אחרי מות אבי, נאלצתי להתמודד עם הרבה צרות במשק ובפחדים נוראים מה"פדיונים" שהסתננו מהמשולש רצחו וחטפו מחברי המושב. אחד מהם היה שכננו זלצהנדלר. הוא נרצח ואשתו נחטפה ונלקחה אל גבול ירדן.

לאחר סיום ביה"ס העממי באזור ג` קבלתי צו מהאפוטרופוס הכללי ועזבתי את רשפון. מאוחר יותר גם שולמית עברה לחיפה. כך עם שק מלא תסכולים ופחדים והמון רגשי נחיתות שרבצו עלי, הגעתי למשק חקלאי "עיינות" חפשתי חום, אהבה ותשומת-לב שמעולם לא היו לי. נעשיתי יותר ויותר סגורה ומופנמת. כנראה משנה מקום משנה מזל החלטתי ללכת אחרי נטיות לבי. חזרתי לר"ג עיר הולדתי וגרתי אצל סבי וסבתי ולמדתי בסמינר לאמנות וציור.

 מכאן החיים החלו להאיר לי פנים. סיימתי את למודי. הלכתי למשך שנה לצבא, הייתי סרטטת טכנית בחיל-חמוש בחיפה. באותה תקופה שלח לי אלהים מלאך בשם מאירקה כיום בעלי. מיד מצאתי בו ובמשפחתו את כל החם והאהבה שחסרו לי בילדותי, אט אט חזר אלי בטחוני העצמי כנראה שכל האכזבות, הצרות והתסכולים חשלו אותי ותרמו לעצוב אישיותי. לאורך כל נשואי שמש בעלי מאירקה אב ואם כאחד. הקימונו משפחה לתפארת שלשה ילדים מקסימים (אותם אני חונקת מרוב אהבה) ושישה נכדים נהדרים. במשך 30 שנה הייתי מורה לציור ואומנות ונהנתי מכל רגע. במלות לי 70 החלטתי שאני עורכת לעצמי יום-הולדת. הזמנתי את כל משפחתי החמה וכן המון חברים וידידים שהפעם לא איכזבו. כולם באו למסיבה. כך באחור של 60 שנה פיציתי את עצמי על ימי ההולדת שנדחו במקצת מגיל 10 ו12.

בימים אלו אני מתמודדת עם מחלת הסרטן, כולי תקוה שכפי ששרדתי עד היום אני מאד חזקה ומקווה להתגבר גם על המכשול הזה.

כתבה:רות הראל 06.05.08